החוט המקשר בין עזה, לבנון ואיראן

 

אלוף במיל' עמוס גלעד וד"ר מיכאל מילשטיין | 11 באוגוסט 2021

Photo: Map - Виктор В | CC BY-SA 2.0

 

בחודשים האחרונים מתמודדת ישראל עם שלושה מוקדי מתיחות ביטחונית מרכזיים: רצועת עזה, לבנון ואיראן (בעיקר בהקשר של אזור המפרץ). המתיחות בשלוש הזירות התפתחה על רקע נפרד, אולם מגלמת מכנה משותף בדמות תעוזת יתר מצד אויביה של ישראל - המגדירים עצמם כחברי "מחנה ההתנגדות" - וניסיון זהיר שלהם לעצב מחדש את כללי המשחק בהתמודדות עם ישראל.

 

הביטוי הראשון לכך היה מבצע "שומר החומות" (21-10 במאי) שבו יזמה החמאס לראשונה מערכה צבאית רחבה, וזאת ללא מתיחות מוקדמת ברצועת עזה אלא בתגובה להתרחשויות בירושלים. בהקשר האיראני בלטו באחרונה הפגיעות בכלי שיט באזור המפרץ, חלקם בבעלות ישראלית, ובראשן הפיגוע באניית הסחר שבו נהרגו שני אזרחים (בריטי ורומני). הביטוי האחרון למגמה המתוארת ניתן בירי הרקטות של חזבאללה לצפון ישראל בעקבות תקיפת צה"ל (שבאה לאחר שיגורי רקטות מדרום לבנון), וזאת לראשונה מאז מלחמת לבנון השנייה (2006).

 

מצבור האירועים עלול להעיד על שינוי המתהווה בהיגיון אויביה של ישראל שנקטו בשנים האחרונות ריסון עמוק מחשש להיקלעות להסלמה רחבה. השינוי הזה מתחולל בעקבות תמורות במערכות האזורית והבינ"ל, ובראשן: עליית ממשל חדש בארה"ב שנתפס בעיני רבים במזה"ת כמי שמפגין פחות להט מקודמו לפעול בכוח באזור; התמקדותה של ישראל במשבר הקורונה ובתסבוכת הפוליטית הפנימית המתמשכת; וכן החולשה והחרדות שמפגין העולם הערבי הסוני, ובפרט מדינות המפרץ, בין היתר בעקבות הערכתו כי וושינגטון אינה מספקת לו תמיכה מלאה כבעבר.

 

התעוזה שמפגינים חמאס, חזבאללה ואיראן אין משמעה איבוד מוחלט של ההרתעה הישראלית והפגנת נכונות לעימות רב עוצמה עימה. מדובר בניסוי ותעייה שתכליתם לבחון כיצד ניתן ליצור מרחב פעולה שיאפשר חיכוך עם ישראל ולהגיב על פעולותיה מבלי להגיע לעימות כולל נגדה. מדובר במעין "מב"מ" - מערכה שבין המלחמות - מבית היוצר של מחנה ההתנגדות שבאה לידי ביטוי שונה בכל זירה: ברצועת עזה באמצעות טרור הבלונים, במפרץ - בפגיעה המתמשכת בכלי שיט, ובלבנון באמצעות שיגור ספורדי של רקטות, שטרם ברור האם המדובר במופע חריג או שמא בדפוס שצפוי לחזור על עצמו בעתיד.

 

שלושת הגורמים מנהלים מעקב קפדני לגבי התגובות של ישראל ושל הזירות האזורית והבינ"ל לחיכוכים השונים ומתרשמים כנראה כי אלה אינן עזות כבעבר: במבצע "שומר החומות" חמאס אומנם ספגה פגיעה צבאית משמעותית, אולם רשמה הישגים אסטרטגיים בדמות חיזוק דימויה מבית והתססת החברה הערבית בישראל; איראן לא ספגה נזק משמעותי בעקבות מהלכיה התוקפניים במפרץ (הדיאלוג בינה לקהילה הבינ"ל בנושא הגרעין נמשך ונציגי האיחוד האירופי נכחו בטקס ההשבעה של נשיאה החדש); ושיגורי הרקטות בלבנון לא נענו בפגיעה ישראלית חריפה או בביקורת בינ"ל נוקבת (אם כי לוו בביקורת קשה נגד חזבאללה בתוך לבנון).

 

התבטאויות של בכירים בחמאס, חזבאללה ואיראן מהזמן האחרון מעידות על השינוי המתחולל בהיגיון האויב. במסגרת הזאת בולטות כמו אלה של מחמד דיף או של מפקד משמרות המהפכה באיראן אשר הכריזו על רצונם לשנות את כללי המשוואה מול ישראל תוך אזהרת האחרונה כי איבדה את חופש הפעולה שממנו נהנתה בעבר. במילים אחרות גורמי מחנה ההתנגדות מבהירים כי על אירועים "שגרתיים" דוגמת חיכוכים בירושלים, פגיעה במטרות איראניות בסוריה או במרחב הימי ופעילות צבאית בלבנון, היא תיענה בתגובה צבאית - גם אם זו זהירה ומדודה.

 

צבר האירועים מחייב בחינה של האופן אשר בו תופסת ישראל את היגיון יריביה והערכתה את פעילותם. בהקשר הזה מסתמן מזה כמה חודשים פער בין ההערכה הישראלית ולפיה אלה מורתעים וחותרים ככל יכולתם לשמור על רגיעה מול ישראל, בין היתר על רקע בעיותיהם הפנימיות (המצוקה האזרחית ברצועה; קריסת המדינה הלבנונית; והניסיון האיראני לשיפור מעמד במערכת הבינ"ל), לבין המציאות בפועל שבה אלה נוקטים תעוזה אשר כבר הולידה הפתעות בדמות היוזמה ההתקפית של חמאס נגד ישראל במהלך "שומר החומות" או תגובת חזבאללה לתקיפת צה"ל בלבנון.

 

הנחת היסוד הישראלית לגבי הסלידה העמוקה של יריביה ממערכה רחבה אכן נכונה אולם מוחמצת במסגרתה נכונותם לנקוט מהלכים צבאיים אשר בראייתם מצויים מתחת לרף ההסלמה הכוללת. זהו פער שנדרש להבין ולהפנים במקום להיגרר לפתרונות קלים יחסית דוגמת פיתוח הסברים ולפיהם האויב איבד את שיקול דעתו והפך לבלתי צפוי, כפי שנטען באחרונה לגבי יחיא סנואר.

 

על ישראל להבחין בציר המקשר בין זירות המתיחות שכאמור מתנהלות על רקע נפרד, אך השחקנים המרכזיים בהן משקפים היגיון דומה ואף מקיימים ביניהם שיח ותהליכי לימוד משותפים. על ישראל להבין כי אויביה עדיין מורתעים ממערכה כוללת נגדה, אולם מנסים לבחון האם ניתן לשרטט מחדש את הקווים האדומים מולה. הדינמיקה הזאת עלולה לתעל את ישראל - אך גם את אויביה - להסלמה רחבה, וזאת גם ללא תכנון ובניגוד לאינטרסים הבסיסיים של כלל השחקנים.

 

 

 

נכתב ע"י אלוף (מיל.) עמוס גלעד, ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה וד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה

 

 

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>

 

 

 

לחזרה לניוזלטר יש ללחוץ כאן >>