כינוס המועצה המרכזית של אש"ף: "מחסנית ריקה" מול ישראל ו"עגלה ריקה" מול הציבור הפלסטיני


ד"ר מיכאל מילשטיין | 16 בפברואר 2022

אבו-מאזן
Photo: Kremlin.ru | CC BY 4.0

 

כינוס המועצה המרכזית של אש"ף שנחתם בשבוע שעבר ולווה במספר הודעות דרמטיות הוא אירוע שזוכה בדרך כלל להדים הן בישראל והן במערכת הפלסטינית. ולכאורה, ההחלטות שהתקבלו באירוע אכן מרעישות ואמורות להשפיע על מערכת היחסים עם ישראל ועל דיוקנה של ההנהגה הפלסטינית בעתיד: מצד אחד הועלה איום של המועצה לחזור מההכרה בישראל בעקבות המשך הקיפאון המדיני (הוצב אולטימטום עד ספטמבר לקדם את המו"מ, אחרת האיום ימומש והפלסטינים יכריזו על כינון מדינה עצמאית בגבולות 67'), ומהצד האחר - שולבו בצמרת אש"ף כמה ממקורבי אבו מאזן, ובראשם חסין אלשיח', השר לעניינים אזרחיים שמונה כחבר בוועד הפועל של הארגון ועשוי לקבל לידיו את תיק המו"מ המדיני שהיה באחריותו של צאא'ב עריקאת עד מותו.

 

בפועל, כלל ההחלטות וההודעות זכו לאדישות בצד הישראלי וללגלוג בצד הפלסטיני. "השוט" שהניף אבו מאזן תוארה ע"י רבים מהפלסטינים כאיום סרק, אחד מני רבים שהממשל בראמאללה הציג בשנים האחרונות, אולם ברור לכל שאין לו יכולת או רצון לממשו נוכח חששו מאיבוד נכסים אישיים ופוליטיים. בהקשר הזה הוזכר כי כבר בראשית 2015 החליטה המועצה המרכזית על הפסקת התיאום עם ישראל, דבר שכמובן לא התממש ומעיד הן על הפער בין הכרזות ההנהגה למהלכיה בפועל, והן על העדר ההשפעה של אש"ף על תהליך קבלת ההחלטות האסטרטגיות במערכת הפלסטינית.

 

מינוי הדמויות "החדשות" אמור היה לכאורה להזרים "דם חדש" בצמרת אש"ף ולבצר את מעמדם של מקורבי אבו מאזן, בין היתר לקראת "היום שאחרי" אבו מאזן. בפועל נראה כי סדרת המינויים (שכללו בין היתר את החלפת יו"ר המל"פ הישיש, סלים זענון בנציג אחר של המשמרת הוותיקה - רוחי פתוח) רק העמיקו את הניכור הציבורי כלפי ההנהגה הפלסטינית. המינויים חיזקו את דימויה של הצמרת הפלסטינית כמנותקת ומנוונת וחידדו את התחושה הקולקטיבית בקרב הפלסטינים ולפיה אש"ף מצוי בדמדומים, מתקשה לבסס רלוונטיות ומעמד של הנהגה לאומית כפי שהיה בעבר, ולא מהווה חותם לגיטימציה מבטיח עבור מנהיגים עתידיים במערכת הפלסטינית.

 

בהקשר הזה התפתח שיח תקשורתי וציבורי שמוקד בחסין אלשיח' שלכאורה תואר כמי ששיפר את מעמדו במרוץ העתידי לכס הנשיאות. כך הועלו "תזכורות" לגבי מעורבותו רבת השנים של אלשיח' בפרשיות שחיתות ונפוטיזם, לצד העובדה כי הוא שואב את כוחו מקרבתו לאבו מאזן (ולישראל) ונעדר בפועל תמיכה משמעותית בקרב הציבור או בשורות הפתח. השיח הנוקב הביא את אלשיח' להכריז בסדרה "מתגוננת" של ראיונות שהעניק בימים האחרונים, כי אינו מכין עצמו לשמש יורשו של אבו מאזן וכי רק בחירת העם תקבע את זהות המנהיג הפלסטיני העתידי, ולא מינוי כזה או אחר, לחץ ישראלי או החלטות של כוחות אזוריים ובינ"ל.[1]

 

הגישה העוקצנית כלפי כינוס אש"ף בפרט והתנהלות ההנהגה בראמאללה בכלל מלובה כל העת ע"י החמאס. התנועה מציגה את עצם הכינוס ואת ההחלטות שהתקבלו בו כבלתי לגיטימיות וכבבואה לניסיון הצמרת בראמאללה לכפות על הפלסטינים אסטרטגיה לאומית והרכב עתידית של הנהגה, וזאת מבלי לשתף את הציבור הרחב בהחלטות, בעיקר באמצעות הליכה לבחירות כלליות (מהלך שממנו נרתע אבו מאזן נוכח הבנתו את חולשתו מול הציבור ובתוך הפתח).

 

לכינוס ולהחלטות שהתקבלו בו יש משמעויות אסטרטגיות מבחינת ישראל שעליה ללמוד ולהפנים. ראשית, גורמי הערכה רבים בישראל נוטים לייחס משקל רב מדי ל"הליכים הפורמליים" במערכת הפלסטינית, ובכלל זאת מינויים, החלטות של מוסדות וחוקים מסוגים שונים, ומתארים אותם ככאלה שייקבעו את הדינמיקה בתרחישים עתידיים, ובראשם "היום שאחרי" אבו מאזן. מעמדו הירוד של אש"ף והניכור העמוק בין הציבור הפלסטיני להנהגה בראמאללה צריכים לעורר חשיבה ולפיה ייתכן והציבור הרחב, ובמיוחד הדור הצעיר, יסרב לקבל החלטות שיתקבלו דרך הערוצים הסדורים והממוסדים, וכי העתיד ייקבע לפי כמיהות הרחוב ולא בהתאם להחלטות של קבוצה קטנה ולא נבחרת של מנהיגים ותיקים.

 

שנית, האסטרטגיה הנוכחית של ישראל מבוססת על שימור רגיעה ביטחונית באמצעות שיפור המציאות הכלכלית, מדיניות המקודמת הן ברצועת עזה והן באיו"ש. ברשות הפלסטינית קיים שותף שדבק גם הוא בשיפור המציאות האזרחית כאמצעי לשימור שליטתו בשטח, וסולד כאמור מייזום משברים דרמטיים עם ישראל למרות הקיפאון המדיני המתמשך בין הצדדים. חסין אלשיח' וכן מאג'ד פרג', מפקד המודיעין הכללי, הם מובילי המדיניות בצד הפלסטיני ונתפסים כ"פרטנר נוח" מבחינת ישראל שעימו קיימת שותפות אינטרסים אסטרטגית שעשויה להתקיים לאורך זמן. עם זאת, יש להיות ערים גם ל"צללים" המלווה את ההנהגה הזאת, ובראשם דימויה השלילי בעיני הציבור והעובדה כי היא אינה נבחרת. הדבר עלול להציב את אותה ההנהגה בפני אתגרים פנימיים קשים עד כדי ערעור מעמדה (בעיקר ב"יום שאחרי" אבו מאזן), ומעיד אין כי תתקשה לקדם מהלכים מדיניים אסטרטגיים שיזכו לתמיכת הציבור, אם וכאשר יבשילו התנאים לכך.

 

באותו ההקשר - רבים בישראל נוטים להעריך כי שימור המציאות הכלכלית במערכת הפלסטינית משמעו חיזוק מעמדו של אבו מאזן ושל האסטרטגיה שהוא מייצג, ומנגד צמצום התמיכה בחמאס. מדובר בגישה הנגזרת מדפוס חשיבה "מערבי" שכבר כשל במזה"ת בעשורים האחרונים, כפי שגולם בהתנסויות האמריקאיות ליצירת "סדר חדש" במוקדים שונים באזור. הציבור הפלסטיני, במיוחד באיו"ש, שבע רצון כמובן מהיציבות המתמשכת ונמנע מקידום עימותים רחבים עם ישראל שיסכנו את מרקם חייו (יעד שבו מעוניינת חמאס ולא מצליחה לממש). ואולם בה בעת יחסו כלפי הצמרת בראמאללה שלילי, ונקודות הזכות שבה היא זוכה לכאורה לא הופכות להערצה כלפי הבכירים בראמאללה (כפי שניכר בסקרי דעת הקהל הנערכים מזה כעשור ומעידים על שאיפת 80%-70% מהפלסטינים בהתפטרות אבו מאזן ועל דימוי ירוד של הרשות).

 

וחשוב מכל - "המחסנית הריקה" שבידי הרשות לא אמורה להיות מקור לשביעות רצון בישראל. יכולתה של הרשות לממש מהלכים שיציבו איום על ישראל אכן נמוכה והציבור הפלסטיני באיו"ש ממשיך להעדיף את מרקם חייו על פני התגייסות לעימות רחב נוסף נגד ישראל, שניסיון העבר העלה כי לא הניב הישגים אסטרטגיים. מה שעלול אפוא לעמוד בפני ישראל אינו תרחישים של "התפרקות הרשות", "החזרת המפתחות" או התפרצות "אנתפאדה שלישית", אלא דווקא שקט שמשמעו מיזוג גובר בין שתי החברות והתמסרות של הפלסטינים לרעיון המדינה האחת. כל זאת כמובן, ללא כוונה, מודעות או תכנון של ישראל שעלולה למצוא עצמה במציאות עתידית שתאיים על יכולתה להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית.

 

 

 

[1] . ראיון לטלוויזיה אל-שרק, 14 בפברואר 2022.

 

 

 

נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה

 

 

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>

 

 

 

לחזרה לניוזלטר יש ללחוץ כאן >>