חרבות ברזל: המיסקונספציה שלאחר המיסקונספציה

מאמר דעה מאת פרופ' בועז גנור, נשיא האוניברסיטה

על מחדל פרוץ מלחמת חרבות ברזל עוד ידובר וייחקר רבות, אולם לא פחות חמור הוא המחדל של ניהול מלחמת חרבות ברזל. במחדל ניהול המלחמה אשמים כל הנוגעים בדבר (ממניעים וסיבות שונות) - הממשלה והעומד בראשה, הקבינט המלחמתי, המטה הכללי, וגופי המודיעין השונים.

ב-7 באוקטובר 2023 לקח לישראל שעות ארוכות להבין את גודל הפשיטה של החמאס ואת היקף הנזק העצום ולבצע את ההערכות הנדרשת להשתלטות מחדש על גבולה הדרומי. אולם מאז ועד עצם היום הזה, כשמונה חודשים לאחר פרוץ המלחמה קברניטי המדינה וראשי מערכת הביטחון עדיין לא מבינים את הסוגיות המהותיות ביותר ביחס לטיב ולמאפייני המלחמה הקשה ביותר שישראל נקלעה אליה בהיסטוריה המודרנית. הם לא מבינים מיהו האויב שעומד מאחורי המלחמה, ומדוע היא פרצה? לכן הם גם לא גוזרים מתובנות אלו את היעדים ואסטרטגיות הפעולה הנדרשים בניהול מלחמת חרבות ברזל.

במאמרי במעריב מיום ה- 29 בדצמבר 2023 "ללא האינטרס האיראני המלחמה לא הייתה פורצת", אני מסביר כי המלחמה פרצה ביוזמה ובמעורבות איראנית ומוסיף וקובע כי איראן משחקת שח בעוד ישראל משחקת פוקר. בראיה רטרוספקטיבית לאור ניהול שמונת חודשי המלחמה הפער הזה רק מתחזק.

ישראל אינה נלחמת בחמאס במלחמת חרבות ברזל אלא היא נלחמת בשלוחותיה של איראן (חמאס וגא"פ בסיוע המליציות השיעיות, החותים וכמובן חיזבאללה). ליקוי המאורות של המודיעין הישראלי ערב ה-7 באוקטובר אינו מתחיל ונגמר לפיכך במיסקונספציה באשר לכוונות וליכולות של החמאס ברצועת עזה אלא גם באשר למידת המעורבות ולתוכניות הפעולה של איראן בנושא זה.

הכתובת נמצאת על הקיר, גם אם אין לה תימוכין מודיעיני (בוודאי אם קיים מודיעין תומך שכזה) – המנהיגים האיראנים, אלופי משחק השח, יזמו את המלחמה, תכננו אותה, הכינו אותה, מימנו אותה, בחרו את הארגונים המבצעים והכשירו אותם לביצוע המשימה. הכל תוכנן בקפידה מראש, לפחות חמישה מהלכים קדימה, כיאה לשחקני שח מנוסים. מרכיב ההפתעה היחיד שהיה לאיראנים הוא גודל ההצלחה של מהלך הפתיחה שתכננו. גם הם כנראה לא העריכו שארגון הטרור חמאס יהיה מסוגל להכאיב כל כך לישראל בפשיטה של ה- 7 באוקטובר.

איראן יזמה את המלחמה משלוש סיבות – הראשונה (והפחות חשובה) היא נקמה. האיראנים יודעים להגיש נקמה קרה והיה להם הרבה על מה לנקום – מדעני גרעין שמצאו את מותם הפתאומי באופן לא טבעי, שריפות וחבלות במתקני גרעין, ארכיונים שנעלמו, קאסם סולמני שמצא את מותו במתקפה שבוצעה על ידי השטן הגדול – ארה"ב עם או בלי מעורבות ישראלית. אולם האיראנים לא עובדים מהבטן. אם נקמה הייתה המניע היחיד שלהם כנראה שמלחמת חרבות ברזל לא הייתה פורצת כלל.

לאיראנים היו שני מניעים נוספים חשובים פי כמה – הראשון הוא הצורך הדחוף להפנות את תשומת הלב הבינלאומית מהמתרחש באיראן ובמיוחד מהשלב הקריטי של הפיכת היכולות הגרעיניות שלהם לנשק גרעיני בו הם נמצאים כעת. מלחמה של ישראל במזרח התיכון משרתת היטב מטרה זו שלהם. אולם הסיבה המרכזית לפרוץ המלחמה הינה היוזמה של הנשיא ביידן לכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לסעודיה ולנורמליזציה בין שתי המדינות. מהלך שהיה אמור להתרחש שבועות ספורים לאחר ה-7 באוקטובר. האיראנים ידעו היטב שמרגע שערב הסעודית תצטרף להסכמי אברהם הדרך לבניית הקואליציה הצבאית האזורית - "ברית נאט"ו השנייה" – נגד איראן תהיה קצרה ביותר. אין איום גדול יותר על איראן. אין סיוט איראני מוחשי יותר מאשר הקמתה של ברית צבאית נגד איראן במזרח התיכון שתתבסס על צבאות מדינות ערב הסוניות ובראשן – ערב הסעודית, וישראל, ואשר תזכה למטריית הגנה גרעינית מארה"ב (מהלך שימנע פרוליפרציה גרעינית במזרח התיכון). זה מבחינת איראן מהווה איום בלתי נסבל ועל מנת לקעקע אותו החליטו האייאתולות בטהראן כי הגיעה השעה לגרור את ישראל למלחמה קשה אם כי מוגבלת בהיקפה. מלחמה שבה ישראל תקיז את דמה לאורך זמן באופן שישרת את שלוש המטרות הללו.

השאלה שנותרה הייתה כיצד לעשות זאת נכון? כיצד ליזום מלחמה נגד ישראל שלא תסבך את איראן ושלא תגרור תגובה ישראלית – אמריקנית, אולי אפילו לא רציונלית, כלפיה? התשובה האיראנית לשאלה זו הייתה – המלחמה לא תיפתח על ידי איראן עצמה, וגם לא על ידי הפרוקסי האיראני – חיזבאללה, משום שפלישה לישראל של כוחות רדואן של חיזבאללה לא תעניק לאיראן את "מרחב ההכחשה" הנדרש לה, ותגרור למלחמה קשה שתחריב את לבנון. הנוחבה של חמאס וכוחות הג'יהאד האיסלמי הפלסטיני נמצאו כמתאימים יותר למטרות האיראניות. אלו, להערכת איראן, יכולים לגרום לנזק רב ולהדליק את המדורה שתגרור את ישראל למלחמה אבל גובה הלהבות בחזיתות האחרות ישלטו על ידי איראן. מה תהיה אחריתם של כוחות הנוחבה? של חמאס? של התושבים הפלסטינים ברצועה? למי אכפת? שאלות אלה לא ממש עניינו את האייאתולות. הם כידוע מוכנים להילחם עד טיפת הדם האחרונה של הפלסטינים.

איראן רצתה לגרור את ישראל למלחמת התשה ארוכה ומדממת, שתשיג את שלוש המטרות שהציבה לעצמה. לשם כך האיראנים גם בנו מבצע מודיעיני ותודעתי מבריק שמטרתו להרחיק את האחריות שלהם מהמלחמה. האיראנים הם לא רק שחקני שח טובים הם גם מבינים דבר וחצי דבר במודיעין. לא ניתן להבין את ההדממה המודיעינית בשורות חמאס וגא"פ טרם ה-7 באוקטובר ללא הדרכה מודיעינית איראנית. ואם בכך לא די, הרי שאיראן בנתה מסע מדוקדק של הכחשות גורפות שמטרתן הייתה למנוע טענה שהם יזמו את המלחמה. ומי נפל במלכודת זו? – המודיעין ומקבלי ההחלטות הישראלים. בשעות ובימים שמיד לאחר הפשיטה נשמעו שלושה קולות רמים שהעבירו מסר זהה ומסונכרן מחמאס, מחיזבאללה ומטהרן ולפיו הפלסטינים לכאורה לא עדכנו את האיראנים בתוכניות שלהם ולכן איראן או חיזבאללה לא יצטרפו למלחמה אלא רק יסייעו להם במקצת בחזיתות אחרות.

לסקפטים ביננו שיגידו כי חמאס אינה פרוקסי אמיתי של איראן והיא לא פועלת על פי גחמותיה (בניגוד לחיזבאללה) נשיב כי סינוואר יודע לנצל הזדמנויות ולא היה יכול לסרב לתוכנית טובה זו שהונחה לפתחו במיוחד כשהיא ממומנת ומסתייעת באיראן. יתרה מכך, הגא"פ שהיה שותף מלא לכל מהלכי המלחמה מהרגע הראשון ואף לפני שהיא פרצה, הינו פרוקסי איראני מובהק ולא יעלה על הדעת כי פרטי המבצע של ה-7 באוקטובר הייתה ידועה לראשי הארגון אולם אלה מידרו את מפעיליהם האיראנים.

אימרו מעתה - מלחמת חרבות ברזל אינה מלחמה של ישראל נגד חמאס אלא מלחמה של ישראל נגד שלוחותיה וזרועותיה הארוכות של איראן. לצערנו עד לרגע זה האסימון לא נפל בראשם של מקבלי ההחלטות הישראלים, לא בממשלה ולא במערכות הצבא והבטחון. אלה סבורים כי המלחמה, הצלחותיה וכשלונותיה נמדדים מול המערכים הצבאיים והאזרחיים של החמאס. מה ישראל עושה? בדיוק את מה שאיראן ציפתה מממנה לעשות כשהיא תכננה מהלכי המלחמה טרם פריצתה. כידוע במשחק שח השחקן לא מתכנן רק את המהלכים הבאים שלו אלא גם מעריך את מהלכי היריב ובונה את האסטרטגיה שלו בהתאם. ישראל אפילו לא אתגרה את איראן במהלכיה.

בתגובה כמעט פבלובית ישראל פתחה במלחמה בעזה כדי "להשמיד את החמאס". במקום לבצע את המהלך שהציע גלנט לממשלה כבר בשבוע הראשון של המלחמה (ואשר נתקל בהתנגדות מקיר לקיר של ראש הממשלה ושל חברי הקבינט החדשים – גנץ ואייזנקוט) מהלך משמעותו תקיפה אסטרטגית של חיזבאללה בלבנון, בחרה ישראל את המוצא שנראה יחסית "קל" ומקובל על ארה"ב - לכבוש את עזה.

בהקשר זה חשוב להבין כי ישראל ניצבת למעשה מול שלושה איומים הקשורים זה בזה – איום קיומי מאיראן (לכל הפחות כאשר זו תאחז בנשק גרעיני), איום אסטרטגי מצד חיזבאללה (שמסוגל לגרום במלחמה כוללת לנזקים אסטרטגיים חסרי תקדים בישראל גם אם לא ינצח במלחמה), ואיום טקטי של חמאס וגא"פ, (שלכל היותר מסוגלים לעקוץ ולהכאיב מאוד לישראל אבל לא לסכן את קיומה של מדינת ישראל). ישראל בחרה להשקיע את כל משאביה לטפל באיום הטקטי ולא באסטרטגי או הקיומי. למה הדבר דומה? למצב שבו בסמטה חשוכה אתה מוצא עצמך נתקל בחבורת בריונים שנטפלים אליך. בבחינה מהירה של המצב אתה מיד מזהה את הבריון הגדול מנהיג החבורה, את הבריונים שמשים כסגניו ואת הנער בן ה-15 שהצטרף לאחרונה לחבורה. ככל שאתה מגיע למסקנה כי אתה חייב להגן על עצמך ולתקוף מי מהם, הרי שאם תחליט לתקוף את הצעיר שבחבורה ברור כי לא תפטור את הבעיה ולא תרתיע את האחרים מהלחם בך. אולם אם תתקוף את מנהיג החבורה או סגנו אתה עשוי להרתיע את החברה כולה. ישראל בחרה להלחם בצעיר שבחבורה – חמאס ולא בחיזבאללה או איראן. אפילו אם הייתה מצליחה להביס במהירות את הארגון לא הייתה לכך השלכה אמיתית על מצבה האסטרטגי של ישראל מול חיזבאללה ואיראן.

לאחרונה הצהיר ח"כ ליברמן כי איראן מכינה שואה לישראל וזו עלולה להתבצע תוך שנתיים (כשהוא מרמז על היכולות הגרעיניות שאיראן משיגה בימים אלה). ליברמן כמובן צודק אבל לא מחדש דבר. אבי המפכה האיסלמיסטית באיראן – חומייני הגדיר את המשימה של הכחדת ישראל כמטרה עליונה במעלה כבר בסוף שנות השבעים ומאז כל מנהיגי איראן שבים ומצהירים על כל במה אפשרית כי זו מטרתם האופרטיבית. אנחנו היהודים למודי הניסיון ההיסטורי יודעים היטב כי עלינו להאמין לצוררים שמצהירים על כוונתם להשמיד אותנו במיוחד כשהם מפתחים יכולות שאולי יאפשרו להם לעשות זאת. זה האיום האמיתי על ישראל – האיום האיראני הקונבנציונאלי במיוחד באמצעות המריונטה הלבנונית שלה – חיזבאללה, והאיום הלא קונבנציונאלי האיראני שקורם עור וגידים, ולא 3-4 גדודים של חמאס שנותרו בעזה.

אנחנו, העם היושב בציון, ממשלתו והעומד בראשה, מספרים לעצמנו סיפור שאין לו כל אחיזה במציאות לפיו רק נכבוש את רפיח ומחנות המרכז ונרתיע את כל אויבנו ובא לציון גואל.

כבר מיומה הראשון של המלחמה הציג ראש הממשלה את המלחמה כ"מלחמת קיום" וכ"מלחמת העצמאות השנייה". מלחמת חרבות ברזל לא הייתה מה-7 באוקטובר ועד היום מלחמת קיום או מלחמת עצמאות שניה. אלא היא הפכה להיות מלחמת התשה קשה. המשך הניהול שלה כפי שנעשה עד כה אכן עלול להביא את ישראל למלחמת קיום שלא מרצונה בעתיד הלא רחוק. הגדרת המלחמה כמלחמת קיום אולי יצרה מוטיבציה ללחימה הקשה של חיילינו האמיצים והפטריוטים, שהתגייסו להציל את ישראל במלוא מובן המילה, אבל היא חוטאת למציאות ובוודאי שמונעת את היכולת של ישראל לתכנן את מהלכיה הבאים בכובד ראש. כך גם המטרות שהציבה הממשלה לצה"ל כבר מתחילת המלחמה ושלמעשה אינן ברות השגה - "מיטוט / השמדת החמאס" ולאחר מכן הסיסמא הריקה של "הניצחון המוחלט" כל אלה משחקים לידיים של איראן ומתאימים היטב למהלכי המלחמה שתכננו ומראש ולאינטרסים האיראניים.

החמאס הוא ארגון טרור היברידי ששולט על טריטוריה ומוטמע בתוך האוכלוסייה עליה הוא שולט ברצועת עזה. ניתן להשמיד את היכולות הצבאיות של ארגון כזה (גם לא באופן מוחלט), ניתן לפגוע קשה ביכולות השלטון האזרחיות של הארגון. ישראל, על פניו כבר השיגה את המטרות האלה במאבקה העיקש מול חמאס. אולם ארגון כזה, המהווה תנועה דתית – אידאולוגית ומייצג שאיפות והשקפת עולם של מיליוני פלסטינים, יכה שורשים בכל פעם מחדש לאחר שהישגים אלה יושגו, יגדל, יצמח, וישוב לאתגר את ישראל לאחר מספר חודשים או שנים ספורות, (בין אם ישראל תעזוב את רצועת עזה או שתישאר לשלוט שם שנים ארוכות). לפיכך הסיסמא של "הניצחון המוחלט" טועה ומטעה והיא מסיטה את ישראל מביצוע המהלכים הנדרשים על מנת להתמודד עם האיום האסטרטגי והקיומי – איראן וחיזבאללה במקום להתבוסס בביצת האיום הטקטי החמאסי בעזה.

לכך יש להוסיף את העובדה כי ממשלת ישראל, לכל הפחות על פניו, הציבה את המטרה של שחרור כל החטופים כיעד מרכזי נוסף של המלחמה, אולם ברור לכל בר בירב כי מטרה זו עומדת בסתירה למטרות הנ"ל. ככל שלשיטתה של הממשלה מיטוט החמאס משמעו חיסולם של ראשי החמאס ובראשם סינוואר, כמו גם נטרול כל המינהור התת קרקעי ברצועה, בדגש על רפיח, הרי ברור כי אלה לא יתרחשו לפני שהחמאס יחסל את "תעודת הביטוח" שהכין לשם כך – החטופים. התמשכות המלחמה וההימנעות מחתירה לעסקת חילופין במשך החודשים הראשונים הובילה למותם / הרג של חטופים רבים ופגיעה במחויבות העליונה של המדינה לאזרחיה - חטופיה הנמצאים בשבי החמאס והגא"פ. לפיכך, על ישראל היה להגדיר את מטרות המלחמה כ"פגיעה אנושה בכח הצבאי של החמאס, גביית מחיר חמור מהחמאס והגא"פ בגין התקיפה נגד ישראל, והשבת וחיזוק ההרתעה הישראלית". אלה יעדים ברי השגה בזמן קצוב ושונים לחלוטין ממצב של מלחמת קיום. על ישראל היה גם ללמוד את לקחי "עסקאות החטופים" בעבר ולדעת כי הניסיון הישראלי מלמד שהתמשכות המו"מ מעלה את מחיר לשחרור החטופים. לפיכך, חתירה לעסקה מהירה ככל האפשר מיד לאחר החטיפה (אולי אף טרם הכניסה לרצועה) תוך תשלום מחיר כבד בשחרור אסירים רבים מהכלא הייתה יכולה ככל הנראה להציל חטופים רבים ולאפשר לישראל לנהל את המלחמה לאחר העסקה ללא סיכון חיי החטופים תוך כדי הלחימה.

היעדים שהוצבו במקום זאת לצה"ל גררו את ישראל למלחמת התשה ארוכה, תוך סיכון מוחשי בכל רגע נתון להתדרדרות בזירות נוספות באופן שיהפוך את האיום הטקטי של החמאס לאיום אסטרטגי ואולי אפילו קיומי לישראל, בין אם על ידי התלקחות מלחמה כוללת בזירה הצפונית, אינתיפאדה בגדה, התקוממות של ערביי ישראל, או עימות ישיר ומתמשך עם איראן (כמו גם הסכנה של שילוב כל הזירות הללו ביחד). במקום זאת היה על ישראל לחתור למלחמה עצימה וממוקדת בחמאס בפרק זמן מוגבל (לכל היותר של 3-4 חודשים) ואז לחתור לסיום מהיר ככל האפשר של המלחמה ולא להיקלע למלחמת התשה המבוססת על מגננה.

מדיניות ממשלת ישראל הובילה לפגיעה אנושה במעמדה בינלאומי של ישראל ובמערכת היחסים עם בעלת הברית האסטרטגית שלה – ארה"ב וזאת מול משטר אמריקני אוהד שהתגייס לצידה של ישראל באופן מובהק מתחילת המלחמה. המדיניות המתריסה הישראלית וחוסר הכרת תודה מצד שרים בממשלה גרם לאיום על אספקת תחמושת לישראל, פגיעה בהשלמת פערים במלאים, פגיעה בנכונות ארה"ב לגבות את ישראל בפורומים בינלאומיים, (תוך סיכון מהותי ומוחשי של האינטרסים הפוליטיים הפנימיים של ממשל ביידן בשנת בחירות). על ממשלת ישראל היה להציב כיעד קריטי לאורך המלחמה כולה הימנעות משחיקה או פגיעה במערכת היחסים עם ארה"ב, גם אם משמעות הדבר תיאום צבאי או הומנטרי הדוק יותר עם ממשל ביידן, ונזיפות פומביות מצד ראש הממשלה בשרים שפוגעים בממשל. על הממשלה לזכור כי תמיכת ארצות הברית בישראל הינה נדבך יסוד באסטרטגית הביטחון של ישראל ולמרות שאנחנו "עם לבדד ישכון" ישראל לא מסוגלת לנהל מלחמות ארוכות, לא כל שכן מלחמה קיומית ללא סיוע מאסיבי אמריקני.

חלק מרכזי מהקרע של ישראל עם ידידותיה בעולם והמתיחות שנוצרה מול ממשל ביידן נבע מסירובה של ממשלת ישראל מלהגדיר את היעדים של היום שאחרי המלחמה, (זאת למרות בקשות חוזרות ונשנות מצד ממשל ארה"ב וידידותיה של ישראל בעולם). ישראל נמנעה מלקבוע איזה הסדר שלטוני ברצועת עזה בכוונתה לקדם בתום המלחמה ולמעשה השאירה את הסוגייה לפרשנויות שונות שנעות מ- כיבוש ושלטון ישראלי לאורך שנים, דרך שלטון פלסטיני המבוסס על הרשות הפלסטינית או כוחות מקומיים עצמאיים, ועד לשליטה בינלאומית או בינערבית. על ממשלת ישראל היה להכריז כבר בתחילת המלחמה כי אין בכוונתה לשלוט על הרצועה וכי לאחר המלחמה היא תקדם הקמתו של שלטון פלסטיני חילופי לשלטון החמאס בהשגחה וניהול של המערכת הבינערבית שמקיימת יחסי שלום או נורמליזציה עם ישראל (ברית נאט"ו השנייה). שלטון חילופי פלסטיני ברצועה הוא התרחיש הגרוע ביותר מבחינת החמאס ומהווה מרכיב חשוב בניצחון האמיתי על התנועה.

בשל התארכות המלחמה מעבר לכל פרופורציה, הצבת יעדי מלחמה לא ראליים והתעלמות מבקשות ודרישות בנות הברית של ישראל לגבי "היום שאחרי", גרמה ממשלת ישראל לפגיעה ארוכת טווח באינטרסים האסטרטגים של המדינה בכך שגררה מהלך בינלאומי לקידום המטרה של הקמת מדינה פלסטינית באופן חד צדדי והכרה בה במוסדות האו"ם. (ראה החלטת עצרת האו"ם ממאי 2024), כמו גם מהלכים משפטיים נגד ראשי המדינה והצבא. לעומת זאת, לו ממשלת ישראל הייתה נענית לבקשתו של ממשל ביידן והייתה מצהירה בפומבי (באופן מעורפל, מותנה, ועתידי) כי ישראל לא תפסול בעתיד הקמת ישות מדינית פלסטינית ללא התחייבות למסגרת זמנים כלשהי, ישראל הייתה יכולה לנטרל מהלכים בינלאומיים אלה. על ישראל היה ללוות את הצהרתה בדרישות ובתנאים ברורים ולגיטימיים כגון: שינוי יסודי במערכת החינוך הפלסטינית, שינוי ספרי הלימוד הפלסטיניים, חינוך לשלום ומניעת הסתה במוסדות החינוך הפלסטיניים, הכרה של רוב מכריע בציבור הפלסטיני בזכות קיומה של מדינת ישראל, ועוד.

ישראל נמצאת כעת (שוב) בצומת דרכים והשאלה היא איזו אסטרטגית פעולה עליה לאמץ? אסכולת הרוב (כמעט כל חברי הממשלה ורוב הקצונה הצבאית) סבורה כי יש להמשיך את המערכה בעזה ואף להעצים אותה על מנת להכחיד את 3-4 הגדודים האחרונים של חמאס ברפיח ומחנות המרכז. הדבר כמובן כרוך בכיבוש רפיח ומחנות המרכז והעמקת הקרע של ישראל עם העולם כולו ועם ארה"ב וסביר להניח יביא למותם של אחרוני החטופים. אולם, לדידם של האוחזים בגישה זו הדבר חיוני על מנת להחזיר לישראל ולו במעט את מרכיב ההרתעה שהיה כה מרכזי באסטרטגיה הביטחונית של ישראל מאז הקמתה. לשם כך יש לבצע גיוס מילואים נרחב ולחזור למלחמה עצימה שתיקח אולי מספר שבועות אולם בזאת יושג לכאורה היעד של "הניצחון המוחלט" ואז אפשר אולי יהיה להתפנות למלחמה בצפון שמן הסתם תארך לא פחות וסביר להניח אף יותר ממלחמת חרבות ברזל והשלכותיה יהיו לאין שיעור חמורות יותר לישראל. זה בדיוק המהלך שלו מייחלים האיראנים.

אל מול תזה שלטת זו יש להציב אסטרטגיה אחרת. אסטרטגיה שתאפשר לישראל לעבור ממשחק הפוקר אותו היא משחקת לשולחן השח ולהתמודד עם היריבה שלה -איראן במגרש ובכלים הנכונים תוך תכנון מספר מהלכים קדימה. על פי אסטרטגיה זו על ישראל לתאם עם ארה"ב מהלך לסיום מלחמת חרבות ברזל מוקדם ככל האפשר. על ישראל להבין כי הרתעה אסטרטגית לא תושג על ידי הכחדה של 3-4 גדודי חמאס והריגתו של סינוואר וחלק מהנהגת החמאס. הרתעה אסטרטגית תושג דווקא על ידי חתימת הסכם נורמליזציה עם סעודיה והקמת ברית נאט"ו השניה תחת מטריה גרעינית אמריקנית. זה הסיוט הגדול של איראן וזה הישג הגדול ביותר שישראל יכולה כתוצאה ממלחמת חרבות ברזל. בשביל זה לא צריך להמשיך ולהלחם בעזה אלא ההיפך.

על ישראל להתנות את הנסיגה מהרצועה בשחרור החטופים, חתימה על הסכם נורמליזציה עם סעודיה והקמת ברית נאט"ו השנייה מול איראן.

ישראל הגיע להישגים לא מבוטלים בלחימה בעזה – נגרמה פגיעה אנושה למערכים הצבאיים של חמאס (אם כי אלה לא הוכחדו וחמאס יוכל לחדשם בהדרגה בכל מקרה בעתיד), נגרמה פגיעה קשה בתשתית האזרחית של הארגון וביכולת הפיקוד והשליטה שלו (אם כי גם כאן ללא שלטון חילופי בעזה סביר להניח שהחמאס בכל מקרה יחתור להשגה בהדרגה של שליטה אזרחית). רצועת עזה ספגה נזק תשתיתי חסר תקדים בעידן המודרני כתוצאה מלחימתה של ישראל בארגון טרור היברידי שאילץ את האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית בעזה לשמש כמגינים אנושיים, הטמיע את עצמו בתוכה, ירה רקטות לישראל מקרבה, תקף את כוחות צה"ל, החביא את מפקדותיו ובסיסיו כמו גם מחסני האמל"ח שלו בתוך יישובים אזרחיים, וחפר את המנהרות התת קרקעיות המבצעיות שלו מתחתיה, בתוך ובין המערכים האזרחיים הצפופים ביותר של עזה. המחירים הכבדים הללו ששילמו הפלסטינים עד כה לא ישכחו במהרה וסביר להניח שבסיום המלחמה יציפו ויעצימו את הביקורת הפנימית בזירה הפלסטינית שכבר נשמעת נגד החמאס. החמאס ושאר אויבנו לא יכולים להתעלם גם מעוז הרוח, האומץ, הדבקות במשימה והמיומנות שהפגינו חיילי צה"ל ואנשי המילואים שהתגייסו למלחמה בהמוניהם, ואף מהירתמותה של החברה האזרחית בישראל למאמץ המלחמתי. כל אלה תורמים את שלהם להרתעה הישראלית אם כי לכשעצמם לא משיבים עטרת ההרתעה הישראלית ליושנה. לצערנו, גם הכחדתם של 3-4 הגדודים האחרונים של חמאס וחיסולו של סינוואר לא ישנו את משוואת ההרתעה באופן מהותי. שינוי המאזן האסטרטגי יהיה רק בסיום המלחמה והקמת ברית נאט"ו השנייה בחסות ארה"ב.

על ישראל להגיע בחסות ארה"ב להסכם כולל שבתמורה לסיום המלחמה ובתמורה לנסיגה הדרגתית של כוחות צהל, יוחלפו כוחותיה ברצועת עזה בכוחות שיטור פלסטיניים שינוהלו על ידי מדינות ברית נאט"ו השנייה בפיקוח וסיוע ישראלי (כחברה בברית נאט"ו השנייה), יוחזרו לישראל כל החטופים (החיים והגופות), הרצועה תפורז מנשק, ויחלו פעולות של ארצות ברית נאט"ו השנייה לשיקום הרצועה.

הפסקת המלחמה בדרום תסלול את הדרך לסיום ההתכתשות הצבאית גם בצפון ולהגעה להסכם עם חיזבאללה על בסיס העקרונות שעיצב המתווך האמריקני עמוס הוכשטיין המתבססים על נסיגת הכוחות הצבאיים של חיזבאללה לקו הליטאני (בהתאם להחלטה 1701 של מועהבי"ט). לפחות להערכת האמריקנים הסכם כזה הינו בר השגה, גם חיזבאללה שב ומכריז כי הוא ינצור את אש לאחד הפסקת המלחמה בדרום. האם ניתן לסמוך על כך שחיזבאללה יעמדו בהתחייבויותיהם במסגרת ההסכם? על פי ניסיון העבר התשובה ככל הנראה שלילית אבל ההסכם יאפשר להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם תוך שינוי אסטרטגי של מערך ההגנה עליהם על ידי הצבת כוחות צבא רבים, פי כמה מבעבר, בניית מערכות ביצורים והקמת יחידות של הגנה מרחבית מאומנות וחמושות היטב. בכל מקרה הפרת ההסכם של חיזבאללה לכשתקרה תאפשר לישראל לפתוח במלחמה נגד חיזבאללה במועד ובתנאים שיהיו נוחים לה.

רבים מתושבי הצפון ומאזרחי המדינה סבורים כי לא ניתן יהיה להגיע לרגיעה בצפון ולהחזיר את התושבים בלי מלחמה נגד חיזבאללה. ייתכן והם צודקים וכי המלחמה נגד חיזבאללה היא הכרחית. אולם נכון לעכשיו מלחמה כוללת בצפון אינה אינטרס של אף אחד מהצדדים – איראן לא מעוניינת שזרוע ההרתעה האסטרטגית שלה (חיזבאללה) שמגינה למעשה על מתקני הגרעין באיראן מלבנון ומונעת מתקפה ישראלית – אמריקנית, תיגדע. זו הסיבה המרכזית מדוע חיזבאללה לא הצטרפה בהיקף מלא למלחמה בישראל עד כה. חיזבאללה גם לא מעוניינת במלחמה כזו כי ברור לראשיה שהמלחמה תגרום לנזק חסר תקדים ללבנון, לתשתיתה ולמתקניה ותגרום לקריסה סופית ומוחלטת של המדינה. במקרה זה חיזבאללה יישא באשמה של התוצאות הנוראיות של המלחמה. גם בישראל יודעים מקבלי ההחלטות היטב כי מלחמה כוללת עם חיזבאללה תגרום לישראל לנזקים אסטרטגיים שלא חוותה בעבר - אלפי רקטות וכתבמי"ם ישוגרו לעורף הישראלי בכל יום ויגרמו לעשרות אתרי הרס ביום בכל רחבי המדינה, אלפי נפגעים יפגעו לאורך המלחמה וייגרם נזק חסר תקדים לתשתיות קריטיות ולאספקת השירותים החיוניים במדינה. אין דמיון בין השלכות המלחמה הכוללת הזו מול חיזבאללה לכשתתרחש, לבין הנזקים הגדולים שנגרמים כיום ליישובי הצפון בהתכתשות הנמשכת בצפון. לכן, למרות שהמלחמה מול חיזבאללה נראית לפחות עכשיו כבלתי נמנעת היא למעשה לא באינטרס של אף אחד מהצדדים כעת וזו תהיה טעות חמורה להקדים את המאוחר. בשלב זה הדרך הנכונה להשיב את תושבי הצפון לבתיהם הינה בהסדר.

ישראל כאמור נמצאת בצומת דרכים אסטרטגית וכל החלטה שתתקבל, כל בחירה בין שתי האלטרנטיבות של המשך או סיום המלחמה ישפיעו לא רק על התוצאות המיידיות של המלחמה אלא יהיו להן השלכות אסטרטגיות ואולי גם קיומיות ארוכות טווח.