"
בכל שנה שאני נחשף לעדויות ניצולי השואה במסגרת הפרוייקט המדהים של זיכרון בסלון, בכל אותם רגעים במרץ האחרון שיחד עם סטודנטים רבים שנמצאים כאן נחשפנו לעדויות על הזוועות שהתרחשו במחנות הריכוז וההשמדה בפולין, אני נזכר במילותיו של הסופר היהודי אלי ויזל ז"ל, ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ וחתן פרס נובל -
"כשהאדם כותב על השואה, הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים. כי אין מילים לתאר את מה שהקורבנות הרגישו כאשר המוות היה הנורמה והחיים היו נס."
ואכן נדמה שהשפה האנושית לא המציאה מילים שיכולות לתאר ולספר את השואה היהודית, את הניסיון הנואל להשמדת טוטאלית של העם היהודי, בכל מקום ובכל זמן. סבי וסבתי נולדו בברלין ועלו לארץ ערב המלחמה, למרות שאיבדו את עולמם ורבים מקרוביהם אינני זוכר אותם מדברים איתי על השואה, הם פשוט התנהגו אותה. השואה היתה בכל מקום, על שולחן האוכל ובמדף הספרים, היא הגדירה "מה לעשות", כיצד להסתפק במועט ולחסוך ליום סגריר, כיצד לבנות חברת מופת ולקדש את עבודת האדמה, כיצד לאמץ בכוח מנהגים צבריים ולנהל יחסים דיאלקטיים של שנאה וגעגוע לכל מה שסימל את גרמניה ואירופה.
אבל התחושה המוצדקת הזו, שלא ניתן לתאר את השואה במילים, שלא ניתן להשוות אותה למאורעות היסטוריים אחרים בהיסטוריה של עמנו או בהיסטוריה האנושית בכלל, התחושה הזו דווקא מחייבת אותנו היום ללמוד לעומק, לנצור ולזכור. הטראומה הקולקטיבית הזו ממשיכה לנכוח בכל מקום, וככל שנחקור אותה יותר, ככל שנבקר יותר באתריה, ככל שנדבר ונספר את זיכרונותיה, ככה נוכל להתמודד נכונה עם החרדות שהיא מעלה, וללמוד ממנה לא רק "מה לעשות", אלא גם איזו מין חברה, ואיזה סוג של אנשים אנחנו "רוצים להיות".
אני רוצה לשתף אתכם בשתי תובנות אשר התגבשו אצלי במהלך המסע לפולין. התובנה הראשונה קשורה למושג אותו מכנים בפסיכולוגיה חברתית גיוון Diversity. התיאוריה הנאצית המעוותת שאפה ליצירת גזע עליון ואחיד, וכיוונה להשמדה טוטאלית של יהודים, וכן של קבוצות מיעוט נוספות. צמרמורת וחוסר אונים עדיין תוקפות אותי כאשר אני נזכר באחד מביתני המוות הארורים באושוויץ, ערימות המשקפיים נאספו מקורבנות יהודים שלקות הראייה שלהם קידמה אותם בתור ההוצאה להורג, לידם ערימות של פרוטזות, נעלי ילדים, שיער וכלי בישול של קהילה שלמה, ניסיון להכחדת עם. כמה שעות אחרי כן , הסתכלתי על המשלחת המגוונת שלנו והתמלאתי תחושת ניצחון. היינו קרוב ל-80 סטודנטים מהבית ספר הישראלי והבינלאומי, בני הארץ מעדות שונות, עולים ממדינות שונות, דוברי מספר שפות, חילונים ודתיים, סטרייטים ולהט"בים. נזכרתי בידע המדעי הרב המראה כי קבוצות מגוונות הן חזקות יותר מבחינה גנטית, הן ראשונות להגיב לסכנות והן מקבלות החלטות בטוחות וטובות יותר. העושר החברתי וריבוי הקבוצות והמגזרים בישראל הוא פעמים רבות וגם בימים אלו מקור למתחים וכעסים. חשוב לזכור ולנצור את המסר הזה, השונות והרגישות לקבוצות מגוונות בחברה אינה רק גזירת גורל, אלא היא כל המיוחד והיפה בחברה שלנו. עלינו לחגוג את השונות, על כל יתרונותיה.
התובנה השנייה קשורה ליחסי כוח בין קבוצות. לצד אתרי הזיכרון בפולין, נחשפנו במהלך המסע לחדשות הקשות מהמלחמה בין רוסיה לאוקריאנה ופגשנו פליטים אוקראינים נשים וילדים שזרמו לפולין. היה מרגש לראות מקרוב ארגוני קהילה יהודיים שכמו האוניברסיטה שלנו כאן, נרתמו לסייע לפליטים, כולל יוזמת משרד החוץ להקמת בית חולים שדה בסמוך לגבול הפולני. החוויה הזו מחזקת את הזכות הגדולה שנפלה בחלקינו בדור הנוכחי להיות חזקים ואדונים לגורלנו. אבל הזכות הזו אינה מובנת מאליה והיא מגיעה עם אחריות מוסרית גדולה. המחקר הפסיכולוגי מראה בבירור כיצד אנשים המוקצים לעמדת כוח, יכולים בנקל לאבד כבלים מוסריים. המסקנה המחקרית היא שכדי להיות חזקים ואיתנים לאורך זמן, עלינו לשמור שההחלטות שלנו והתנהגותנו הלכה למעשה יהיו ברורות ועקביות עם הערכים המוסריים והאנושיים שבהם אנחנו מאמינים.
אני רוצה לסיים במילותיה של המשוררת יונה וולך ז"ל,
הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ
הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ
הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה
מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית
הַבְּרִיאָה
בְּרָא אֶת עַצְמְךָ
זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
הַיָּחִיד
שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא
יום הזיכרון לשואה הוא גם יום זיכרון לגבורה של עמנו. מנקודת ראות זו, ניתן לזכור את הקורבנות, לחבק את הניצולים ולראות את היום העצוב הזה, גם כנקודת בריאה. כאן במדינת ישראל בכלל, באוניברסיטת רייכמן בפרט, ניתנה לנו הזכות המיוחדת לברוא עולם בידינו. זה העולם הטוב ביותר, היחיד, שנוכל לברוא.
"