ביום שני, ה-20.03, הציג פרופ' אוריאל רייכמן, הנשיא המייסד ויו"ר דירקטוריון אוניברסיטת רייכמן, את עמדת האוניברסיטה בעניין המשבר החוקתי, לסטודנטיות ולסטודנטים, לסגל האקדמי והמנהלי.
מעיקרי דבריו של פרופ' רייכמן:
"אני הולך לדבר באופן אישי היום. אני חושב שאלה הדברים הכי קשים, והנאום הכי קשה שהיה לי. אני נמצא במצב שבו אני מרגיש שכל מפעל החיים שלי וכל הדרך שלי נמצאים באיום. יחד עם זאת אני רוצה להגיד כאן מראש שמה שאני אומר ואציג כאן לא מחייב אף אחד מכם. האוניברסיטה, יש לה דרך והיא החליטה על דרכה, אבל כל אחד מכם חופשי לעשות מה שהוא מבין.
האוניברסיטה הזאת הוקמה בצורה מאוד מיוחדת. לא המדינה הקימה אותה, והמדינה גם לא מימנה אותה. כל הרעיון כאן בא ביוזמה אזרחית. מהיום הראשון אמרנו שהמוסד הזה הוא מוסד שנועד להכשיר את מנהיגות העתיד, מוסד שהוא נוסד ברוח הציונות, ציונות המקור והכרזת העצמאות של מדינת ישראל.
הנאום המלא:
זו תפיסה מחויבת, וכל מה שאנחנו אומרים היום נובע במישרין מאותה התחייבות מקור שאיתה יצאנו לדרך. היו אנשים שלא אהבו את מה שאמרתי. אמרו, מה זה שייך לאקדמיה? אמרתי, לא, זו השליחות, וזו הדרך. ואם לא היינו אומרים את הדברים האלה, אני אומר לכם בפירוש, לא הייתי יוצא להקים אוניברסיטה.
לא הייתי יוצא למסע כל כך קשה, שנמשך כבר 30 שנה, שמטרתו להקים אוניברסיטה כמו שאר האוניברסיטאות, בלי אותה תפיסת עולם ציונית ולאומית ששמנו בראשית דרכנו. ואני מוכרח לומר לכם שבעיניי, הכרזת העצמאות זה המסמך השני בחשיבותו בתולדות העם היהודי, אחרי עשרת הדיברות, המסמך הכי חשוב. והמסמך הזה של הכרזת העצמאות קובע את עקרונות היסוד המוסריים: חתירה לשלום, השוויון, הרצון והאמירה, האמונה בשיטה חוקתית, חוקה שתשמור על ערכי היסוד של המדינה.
אני רוצה להגיד לכם באופן אישי, אני יליד 1942, אני גדלתי בתקופה תחת שלטון המנדט, הייתי ילד קטן, שמעתי את סיפורי השואה, ואנחנו גרנו בחדר כביסה על גג של בית, הייתי רואה שם בחוץ עוד את העוצר שעשו הבריטים, בתור ילד קטן. וכן, וחוויתי את מלחמת השחרור. ובניגוד למה שחושבים, אבא שלי היה לו מוסך והוא עבד בידיים, והוא התחיל לעבוד במוסך מתחת לקולנוע אלנבי, היה שם מרתף, הוא הצליח להכניס שם מכונית אחת. ואימא שלי ישבה ועשתה כל החיים שלה חשבונות. אני למדתי בכיתה א' בשנה הראשונה לעצמאות ישראל. ומשם, מאותו יום, המחויבות הציונית, המחויבות למדינת ישראל, התחילה אז ומלווה אותי עד עצם היום הזה. ולכן גם קשה לי לבוא כאן ולעמוד מולכם.
ונלחמתי בששת הימים, ובהתשה, גם בתעלה וגם בבקעה, וביום הכיפורים כתבתי את הדוקטורט שלי בשיקגו ודבר ראשון, כששמעתי שיש מלחמה, מיד חזרתי להילחם, ונלחמתי, תפסתי את הגדוד שלי בסופו של דבר בצנחנים ונלחמתי ברמת הגולן, באותה מלחמה נהרג אח שלי ולאחר מכן אבא שלי התאבד על קברו.
אני לא יכול למצוא את מקומי בהסדר חוקי כזה. אני גם לא רוצה למצוא את מקומי במדינת הלכה ובמדינה של תפיסת עולם ששונה מתפיסת העולם של הציונות שהיא הביאה להקמת המדינה. ואני גם לא יכול לראות את זה שמפנים את הגב לכולנו, שעבדנו ולחמנו ועשינו את כל מה שאנחנו יכולים.
לפני 35 שנה יצאתי, מבלי לדעת שאסון כזה עומד בפתח, למסע שכולו התנדבות לכינון חוקה לישראל. מסע של שש שנים שבו עבדתי כמו מטורף, מסע שאני נתתי אישית מאות הרצאות בכל רחבי הארץ, אנשים שבתו רעב ליד הכנסת וליד בניין נשיא המדינה. היו הפגנות ענק, סטודנטים שהיו לי אז בתל אביב התנדבו. כל המסע הזה הצליח להעביר כמה חוקי יסוד, אבל לא הצליח להבשיל לחוקה בגלל שהחרדים התנגדו. לא תהיה חוקה בישראל. ומה שאני יכול לומר זה שיש לי תקווה ואנחנו מתחילים לעבוד עליה מחדש עכשיו כאן באוניברסיטה להכין הצעת חוקה למדינת ישראל. הצעת חוקה שתיתן מקום לכולם.
למרות הזעם שלי על מה שקורה אנחנו נמשיך לעבוד כמו שעבדנו עד היום ואנחנו מקיימים מערכת חינוך של הכשרה מקצועית לתעשיית ההיי-טק גם לחרדים. אבל אני רק אומר לכם שאסור שהמזימה הרעה הזאת תעבור. אי אפשר לגזול מאיתנו את הדמוקרטיה. אי אפשר לגזול מאיתנו את החירות. אין להם סמכות לעשות את זה. זו השליחות שלנו שאושרה בהקמה ואושרה על ידי הוועדה המקדמת העליונה ואושרה על ידי פורום הדיקנים ואושרה על ידי הדירקטוריון וכך הלאה.
אני לא מחייב איש מכם. אתם אנשים חופשיים תעשו מה שאתם מבינים, אני הייתי שמח מאוד אם דווקא אנשים שקשורים לפעילות פוליטית כאן במיוחד בליכוד או במקומות אחרים אם אתם תגיעו לשם ותביאו מנהיגות אחרת.
שתבואו ותמשיכו בפעילות הפוליטית שלכם אבל תבואו ותגידו להם חברים, תפתחו את העיניים, אתם קורעים את העם הזה. זה לא עסק פוליטי, אני לא איש פוליטי. יש עוד רגעי חסד אחדים, בואו ננצל אותם. תודה רבה".