האם ראוי למכור נשק למפרי זכויות אדם? מה חושב הציבור

אסיף אפרת ועומר יעיר

בשנים האחרונות התחזקה המודעות לנזקים העצומים אותם גורם הסחר בנשק קונבנציונלי: נשק המשמש במלחמות בינלאומיות ובמלחמות אזרחים וגם מהווה אמצעי ביד ממשלות לדיכוי מתנגדיהן. מודעות זו הובילה ללחצים על מדינות מייצאות נשק לנהוג באופן אחראי ולצמצמם את הסיכון שהנשק שהן מוכרות ישמש להפרת זכויות אדם. מדינות רבות אכן התחייבו להקפיד על יצוא נשק העומד בסטנדרטים מוסריים, אך בפועל הן ממשיכות למכור נשק באופן חסר אבחנה על בסיס אינטרסים ביטחוניים ומסחריים.

במאמר שלנו, אשר התפרסם בכתב העת Defence and Peace Economics בשנת 2024, ביקשנו לבחון מה חושב הציבור על הרעיון של הגבלת יצוא נשק משיקולי זכויות אדם. האם אזרחים סבורים שיצוא נשק צריך להתבסס על אינטרסים קרים בלבד, או שמא הם מאמינים כי מכירת נשק צריכה לעמוד בסטנדרטים של זכויות אדם? עד כה, שאלה זו כמעט שלא קיבלה התייחסות במחקר האקדמי.

המענה שלנו לשאלה זו מניח, ראשית, שאנשים מעדיפים שמדינתם תקדם זכויות אדם במדיניות החוץ שלה. כך עולה ממחקרים בנושאי חוץ אחרים שמעלים שאלות אתיות, כגון סיוע למדינות מתפתחות: מחקרים מראים כי אזרחים מתנגדים למתן סיוע לממשלות המפרות זכויות אדם. אנו סבורים כי, בעיני אזרחים, המשקל של זכויות אדם ביצוא נשק יהיה גדול אף יותר מאשר בסיוע חוץ: כאשר מדינה מספקת אמצעי הרג, היא עצמה הופכת שותפה פוטנציאלית להפרת זכויות אדם! כמובן, אזרחים מודעים לשיקולי הנגד: הגבלת יצוא נשק מטעמי זכויות אדם עלולה לפגוע בתעשיית הנשק ולהסב פגיעה כלכלית. אך סביר שחוסר הרצון לחוש שותפות להפרת זכויות אדם יגבר על השיקולים האינטרסנטיים.

נשים לב כי ישראל היא "מקרה קשה" לבחינת ההשערה לפיה אזרחים יתמכו בהגבלות על יצוא נשק מטעמי זכויות אדם. תעשיית הנשק הישראלית ממלאת תפקיד מרכזי במאמצי הביטחון של ישראל, וייתכן שהישראלים לא ירצו להטיל עליה הגבלות. בנוסף, לאחר שנים רבות של ביקורת בינלאומית על הפרת זכויות אדם בידי ישראל, ישראלים רבים פיתחו ציניות כלפי הרעיון של זכויות אדם בינלאומיות. לכן נצפה שישראלים, ביחס לאזרחי מדינות אחרות, יהיו פחות רגישים לפגיעה של נשק בזכויות אדם ויביעו פחות תמיכה בהגבלות על יצוא נשק.

את עמדת הציבור בישראל ביחס ליצוא נשק בחנו באמצעות סקר ניסוי שבו השתתפו 1,824 משיבים. כל המשתתפים קראו קטע פיקטיבי על מדינה במרכז אסיה בה מתחוללת מלחמת אזרחים. על פי המסופר, קבוצת מורדים במדינה מבקשת להפיל את הממשלה, והממשלה פונה לישראל כדי לרכוש נשק לכוחות הביטחון שלה. במסגרת המניפולציה שביצענו, חלק מהנשאלים קראו את המשפט הבא: "על פי דיווחים, כוחות הביטחון, כחלק ממאמציהם נגד המורדים, משתמשים בעינויים, עורכים מעצרים המוניים, חוטפים אזרחים והורגים אזרחים רבים". הנשאלים האחרים לא קיבלו מידע על הפרת זכויות אדם במדינה המרכז-אסייתית.

לאחר קריאת הקטע, המשיבים נשאלו האם הם תומכים בעסקה במסגרתה ישראל תמכור את הנשק המבוקש. את מידת תמיכתם הם התבקשו לציין על סקאלה שנעה בין 1 (תמיכה חזקה) ל-5 (התנגדות חזקה). אם השערתנו נכונה, נצפה כי המשיבים שקיבלו מידע על הפרת זכויות אדם במדינה מבקשת הנשק יביעו יותר התנגדות לעסקה. הנתונים אכן תומכים בציפייה זו. כפי שניתן לראות בתרשים 1, חשיפה למידע על הפרת זכויות אדם העלה את שיעור ההתנגדות לעסקה בכ-22 נקודות האחוז - עלייה משמעותית ביותר. בקרב משיבים שלא קיבלו מידע על הפרת זכויות אדם, כשליש התנגדו למכירת הנשק; אך שיעור ההתנגדות הגיע לרוב – מעל 50% – בקרב אלה שסופר להם כי הנשק יגיע לכוחות ביטחון שמפרים זכויות אדם.

תרשים 1. ההשפעה של הפרות זכויות אדם על ההתנגדות לעסקת הנשק. מקרא: ציר Y מציע את שיעור המתנגדים לעסקה (באחוזים).

הניסוי שלנו בחן שתי השפעות אפשריות נוספות.

ראשית, בדקנו האם אנשים נוטים להתנגד פחות למכירת נשק למפרי זכויות אדם כאשר למדינה מבקשת הנשק יש קשרים כלכליים או ביטחוניים עם ישראל. להפתעתנו, מצאנו כי ההתנגדות אינה נחלשת. רוב המשיבים הביעו התנגדות למכירת הנשק גם כאשר נאמר להם שהמדינה המבקשת מקיימת קשרים ביטחוניים או כלכליים עם ישראל (51% ו-59% התנגדות לעסקה, בהתאמה).

שנית, בחנו האם ההתנגדות לעסקאות נשק עם מפרי זכויות אדם מושפעת מסוג הנשק: קונבנציונלי (כגון רובים) או סייבר. נשק קונבנציונלי יורה והורג, ופגיעתו בזכויות אדם מיידית וברורה יותר, באופן שעשוי להגביר את ההתנגדות למכירת נשק מסוג זה. אולם מצאנו כי רוב המשיבים, בשיעור דומה, מתנגדים למכירת רובים (54%) ונשק סייבר (55%) למדינות המפרות זכויות אדם.

בסיכומו של דבר, מצאנו כי רוב קטן בציבור הישראלי מוטרד מיצוא נשק למדינות המפרות זכויות אדם ומעדיף להימנע מיצוא כזה. אם כך הציבור הישראלי, אשר נוטה להיות סקפטי כלפי המשפט הבינלאומי וזכויות אדם, סביר שבמדינות אחרות הדאגה הציבורית מההשלכות של יצוא נשק היא אפילו חזקה יותר. דאגה זו של הציבור עומדת בניגוד לאדישותן של ממשלות רבות אשר בוחרות לאפשר יצוא נשק גם ביודען כי בנשק ייעשה שימוש בלתי אחראי הכולל הפרה של זכויות אדם. פעילים למען יצוא אחראי של נשק יוכלו להשתמש בעמדת הציבור, כפי שהתגלתה במחקר זה, כדי להפעיל לחץ על מדינות למען ריסון של יצוא הנשק. ייתכן שממשלות יבחרו לתת משקל רב יותר לזכויות אדם במכירת נשק, אם ידעו שזו העדפת הציבור.

---

פרופ' אסיף אפרת הוא עמית מחקר בכיר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן.

ד"ר עומר יעיר הוא עמית מחקר במכון לחירות ואחריות בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.

הרשומה מבוססת על המאמר       

Efrat, Asif and Omer Yair. (2024). Should We Sell Arms to Human Rights Violators? What The Public Thinks. Defence and Peace Economics, 35(6), 694–712. https://doi.org/10.1080/10242694.2023.2225401.