בין רמאללה לטהראן
ליאור אקרמן
17 ביולי, 2025
 |
| Photo: kremlin.ru |
במהלך השנתיים האחרונות נשאבה מדינת ישראל למערבולת ביטחונית, פוליטית ומדינית שהתמקדה הן בזירה הפנימית בדגש על מהלכי ההפיכה המשטרית וסוגיית השיוויון בנטל, הן בזירה העזתית, בדגש על אירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל והן בזירה האיזורית, בדגש על המלחמה מול איראן וניסיונות הנשיא טראמפ לחדש את המהלכים המדיניים להשגת הסדר כולל במזרח התיכון.
בתוך כל אלו כמעט ונעלם העיסוק בסוגייה הפלסטינית ובגורל הרשות הפלסטינית ביום שאחרי. התעלמות זו מגיעה לא רק בגלל הסיבות דלעיל, אלא גם מאחר והיא משרתת היטב את מדיניות חלק מחברי הממשלה הנוכחית, כמו סמוטריץ' ובן גביר, המעוניינים להוריד את העניין מסדר היום הציבורי, תוך ביטול מוחלט של עצם קיומה של הרשות הפלסטינית והחלת ריבונות ישראלית מלאה על שטחי עזה ויהודה ושומרון.
לעניין הפלסטיני ישנן כמה נקודות מבט אליהן ראוי לתת תשומת לב:
הראשונה נוגעת למעמדה ותפקודה של הרשות הפלסטינית עצמה - נוכחותה של זו כמעט ונעלמה לחלוטין מאז תחילת המלחמה ומלבד הצהרות אקראיות של מנהיג הרשות מחמוד עבאס, לא נשמעה כמעט עמדה רשמית לאורך חודשי הלחימה. זאת גם ובעיקר על רקע העובדה שלחימת צה"ל בחמא"ס שירתה מן הסתם את האינטרס של הרשות הפלסטינית להביא להקרסה מוחלטת של שלטון חמא"ס ברצועת עזה. יחד עם זאת צפה ועלתה שאלת היום שאחרי וכאן צפה ועלתה הבעייה המרכזית מאחר ובעוד אבו מאזן רואה את עצמו כמי שחוזר לשלוט ברצועת עזה הרי שגורמים בממשלת ישראל מסרבים לחזרת הרש"פ לרצועה ומחפשים חלופות בדמות ממשל בינ"ל או כוחות זרים, שלא לדבר על הגורמים הקיצוניים המעודדים ממשל צבאי ישראלי ובניית יישובים ישראלים בתוך שטחי הרצועה.
השנייה נוגעת למאבק הכוחות הפנימי על הנהגת הרשות ביום שאחרי - אבו מאזן מצידו מינה לעצמו לאחרונה את חוסיין א-שיח' כסגנו וכיורש פוטנציאלי ליום שאחרי לכתו. צעד זה מעניק לא-שיח' מקדמה משמעותית מאוד במאבק העתידי על הנהגת הרשות הפלסטינית, אף כי אינו נהנה מפופולריות גבוהה ברחוב הפלסטיני, חרף תפקידיו הבכירים בעבר בתנט'ים ובוועדות הפוליטיות של הארגון ולמרות שהוא נחשב כדמות מקובלת בקרב גורמים בינלאומיים. ההנחה היא כי ביום שאחרי אבו-מאזן, ייפתח מאבק בין בכירי הרש"פ הרואים עצמם מתאימים להוביל את הרשות בעתיד ועל כך פרסמנו מאמר נפרד לפני מספר חודשים. ההיבט החשוב של מאבק זה יהיה השפעתו על חוזקה או חולשתה של הרשות בעידן של אחרי אבו- מאזן ויכולתה לפעול ולאכוף את מרותה ושלטונה גם באיו"ש וגם ברצועת עזה העתידית. אולם אין ספק כי למאבק זה יישאבו דמויות בכירות נוספות שישפיעו על מהלך העניינים.
השלישית נוגעת למעמדה של הרשות הפלסטינית בהסדרים אזוריים עתידיים - בעניין זה הבהירה ערב הסעודית כי לא תתקדם לעבר הסדר איזורי או הסכם עם ישראל, ללא יוזמה שתקדם את מימוש הקמתה של מדינה פלסטינית עתידית ותיתן פתרון לעניין זה. מסיבה זו מתעדף הנשיא טראמפ את סיום המלחמה בעזה וקידום ההסדר האיזורי וסביר כי יפעיל לחץ גם על ישראל, להגיע להסדר מול הרשות הפלסטינית או לפחות להציג יוזמה לחזרתה של הרשות לרצועת עזה ולהמשך התקדמות לעבר פתרון שתי המדינות.
הרביעית נוגעת למתרחש בתוך הרשות הפלסטינית עצמה - כאן ועל רקע היחלשותה המתמשכת של הרשות והשלטון המרכזי בה, החלו לעלות כוחות מקומיים המובילים כיום את האוכלוסייה האזרחית הן באיו"ש והן ברצועה. בעזה ניתן לזהות את כוחותיו של אבו שבאב הנתמכים על ידי הרשות הפלסטינית וככל הנראה גם על ידי ישראל במאבק כוחני נגד חמא"ס אולם באופן הבונה אותם כארגון בעל מעמד משמעותי שידרוש את מקומו בשלטון העתידי באיזור. באיו"ש ההתפוררות באה לידי ביטוי במספר דרכים: בחברון התארגנו לאחרונה כמה עשרות שייח'ים המייצגים כחצי מיליון אזרחים, בדרישה להתנתק מהרשות הפלסטינית, להכיר בישראל כמדינה יהודית, להקים אמירות נפרדת בחברון ולהצטרף להסכמי אברהם. מהלך זה הינו דרמטי מאוד מאחר ובמכתבם הם מדגישים כי בראייתם לא תקום מדינה פלסטינית גם בעוד אלף שנים ולכן יש לגבש פתרונות אחרים. באיזורים אחרים באיו"ש, מורגש אובדן השליטה של הרש"פ בעליית גורמי כוח וטרור מקומיים, כאלו שמומנו על ידי האיראנים ועל ידי משפחות פשע שונות. כך באיזור ג'נין, שכם וטול כרם. ניסיונות גורמי הביטחון הפלסטינים להילחם במוקדי טרור אלו נכשלו לחלוטין וצה"ל ושב"כ נאלצו לחזור במלוא כוחם לתוך שטחים אלו ולבצע את הסיכול באופן מלא באחריות ישראלית.
החמישית קשורה ליחסה של ממשלת ישראל לרש"פ - מאז הקמתה של הממשלה נוכחית, מובילים שרי הימין הקיצוני, סמוטריץ' ובן גביר, מדיניות שכוונתה לממש את חזונם לחיסולה והעלמתה של הרשות, לסיפוח מלא של כל שטחי איו"ש ועזה ולהחלת ריבונות ישראלית מלאה על שטחים אלו, תוך הפיכתם של הפלסטינים למגורשים או לאזרחים ישראלים סוג ב'. מדיניות זו מקודמת מאוד מאז בחירתו של טראמפ לנשיא ארה"ב על רקע הבנת שרי הממשלה כי יקבלו תמיכה ממנו למימוש חזונם. מדיניות ממשלת ישראל בהובלת השר סמוטריץ' מחלישה מאוד את מעמדה של הרשות ומחזקת את גורמי הכוח היהודים הקיצוניים בשטחים.
על כל אלו חשוב להוסיף ולציין כי הרשות הפלסטינית ממילא מעולם לא הייתה עצמאית בניהול ענייניה הכספיים וכי אלו מנוהלים מאז הקמתה על ידי ישראל, הן בהיבטי גביית מיסים, סוגיות של ייצוא ויבוא, תשתיות אנרגיה ועוד. מה שמחליש עוד יותר את כוחה ויכולתה של הרשות לשמר את מעמדה הן מול הפלסטינים והן מול גורמים אחרים באזור. בעיקר בעידן שבו שר האוצר עושה כל שביכולתו כדי לפגוע ביכולותיה הכלכליים של הרשות.
המשמעות של כל האמור לעיל היא שמצד אחד, הרשות הפלסטינית שהיא ממילא יישות מדינית חלשה מאוד, הפכה בשנים האחרונות לחלשה עוד יותר וקיומה הבסיסי נתון בסיכון גבוה. גם בגלל התנהלותו ותפקודו של העומד בראשה, מחמוד עבאס, גם בגלל מדיניות ממשלת ישראל וגורמי הימין הקיצוני, גם בגלל מאבקי הכוחות הפנימיים ברשות וגם בגלל עליית כוחם של כוחות מקומיים וחדשים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בעזה ובאיו"ש. מצד שני, מודגשת הסוגייה הפלסטינית כמרכזית וקריטית להשגת כל הסדר מדיני, איזורי, עתידי במזרח התיכון והיא זוכה לתמיכה רבה בקרב כל מדינות המזרח התיכון ואירופה.
במצב זה קשה לחזות את העתיד אולם ייתכנו מספר תסריטים עתידיים אפשריים:
האחד הוא היעלמותה של הרשות הפלסטינית במבנה בו היא מתקיימת כיום והתפרקותה לגורמים שונים תוך חלוקת אחריות השליטה בין גורמי כוח ברצועת עזה ובאיזורים שונים באיו"ש, דוגמת האמירות החברונית העצמאית המבקשת לקום בימים אלו וכוחות אבו שבאב ברצועה. תהליך נוסף שעשוי לתרום להתממשות מהלך זה יהיה הכנסת כוחות זרים לרצועת עזה והחלשת פוטנציאל חזרתה של הרשות למשול ברצועת עזה ביום אחרי. במצב זה הצפי הוא שהאחריות הביטחונית והאזרחית על הפלסטינים תיפול באופן מלא על מדינת ישראל תוך חזרה אפשרית של מאפייני הממשל הצבאי.
השני הוא התחזקות הרשות הפלסטינית על רקע דרישת ערב הסעודית שתביא לדרישה אמריקאית מישראל ולהסדר חדש מול הרש"פ. מהלך כזה יחזק משמעותית את מעמד הרש"פ הן מול הפנים והן ברמה הבינלאומית ועשוי לסלול את הדרך לחילופי שלטון עתידיים ברשות ביום שאחרי אבו מאזן. במצב זה ובמידה וחילופי המנהיגות יתנהלו באופן מסודר וללא אנרכיה, הצפי הוא להמשך חיזוק מעמדה של הרשות ויכולת המשילות שלה הן באיו"ש והן בעזה, בהנחה שישראל תאפשר את חזרתה לרצועה. במצב זה אמורה האחריות הביטחונית והאזרחית לעבור לרש"פ למעט בשטחי B ו C והמציאות עשויה להיות דומה לזו הקיימת כיום.
השלישי הוא מצב ביניים בו הרשות הפלסטינית מוסיפה להתקיים כסוג של שלטון מרכזי ברמאללה, אולם תחתיה פועלות אוטונומיות פלסטיניות שונות המנוהלות על ידי כוחות מקומיים ברצועת עזה ובאיו"ש. בתסריט כזה נשארת האחריות הביטחונית באופן מלא על מדינת ישראל בכל האיזורים אולם קיימת אפשרות שגם האחריות האזרחית תיפול על ישראל בדומה למצב הקיים היום בחלק מהשטחים הפלסטיניים.
מבחינת ישראל המצב המועדף הוא זה שבו יש לשב"כ וצה"ל חופש פעולה ביטחוני מלא בשטחי הרשות ויכולות סיכול טרור בשיתוף עם גורמי ביטחון פלסטיניים כפי שהיה נהוג עד היום באיו"ש. תוך העברת האחריות האזרחית באופן מלא לרשות הפלסטינית. וכל זאת מבלי להפוך את הפלסטינים לאזרחים ישראלים סוג ב' החיים בשטחים שבריבונות ישראלית. המשמעות היא כי על ממשלת ישראל לגבש יוזמה מדינית להסדרת היחסים מול הפלסטינים באופן שינתק אותם לחלוטין ממדינת ישראל, הן במובן הפיזי, ע"י יצירת הפרדה מוחלטת, והן במובן הכלכלי בתחום גביית המיסים ואספקת האנרגיה. ומצד שני ייאפשר לישראל שליטה ביטחונית ויכולות סיכול נרחבות בשטחים אלו. כל הסדר שכזה חייב לתת מענה למעמד מדיני עתידי של הפלסטינים, בים אם כמדינה עצמאית או אוטונומיה מפורזת כזו או אחרת.
נכתב ע"י ליאור אקרמן, חוקר בכיר, המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS), אוניברסיטת רייכמן; ויו"ר מועצת העם החדשה
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
