המזה"ת: לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש (או אין) בו

אל"מ (מיל.) אודי אבנטל | 10 בפברואר, 2020

מסמך זה משקף את תובנות המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) בסוגיות מוקד אסטרטגיות

Photo: White House

במזה"ת, רווי התהפוכות והטלטלות, לעיתים קרובות הדברים אינם כפי שהם נראים. השבועות האחרונים סיפקו המחשה ברורה לפער העמוק בין המציאות לבין האופן בו השחקנים השונים (ולפעמים הפרשנים) מבקשים "לארוז" ולשווק אותה. כך:

• סיכוייה של תכנית השלום של טראמפ להשכין שלום בין העמים הינם אפסיים, אך סיכוניה גבוהים.
• תגובת רוסיה לתוכנית וטענותיה המתוקשרות נגד פעילות ישראל בסוריה, סדקו את דימוי היחסים ההדוקים בין המדינות בהובלת פוטין ונתניהו.
• באיראן, מפגן האבל ההמוני על מות סולימאני התחלף בן לילה בחזרת המחאה לרחובות ובניצול הזדמנות של המשטר לצמצום החופש במדינה.
• ובלבנון, הממשלה החדשה זכתה לכינוי "ממשלת האלווין", ששריה, המוגדרים כ"טכנוקרטים", מייצגים בפועל את השיטה העדתית והאינטרסים הישנים.

תכנית השלום שהציג הנשיא טראמפ, מנותקת מהמציאות. התכנית מרחיקה את הפלסטינים משולחן המו"מ במקום להחזירם אליו והיא לא צפויה להביא לפריצת דרך. תחת זאת, היא עלולה להוביל למהלכי סיפוח חד צדדיים ולמציאות מורכבת, שתאיים על אופיה היהודי והדמוקרטי של ישראל ועל בטחונה.

בישראל נוטים לזלזל באיומי הרשות הפלסטינית לנתק קשרים ולהפסיק את התיאום הביטחוני, בטענה שיש לה יותר מדי מה להפסיד. מדובר בהתעלמות מתהליך דעיכה מתמשך של הרשות, כישות מדינית וכלכלית. תהליך זה מתעצם ככל שנסתם אופק שתי המדינות - רעיון שעל בסיסו קמה הרשות ושבלעדיו אין לה זכות קיום - ובנסיבות של בסיס לגיטימציה מצטמק, חוסר ודאות כלכלי, לחצים פוליטיים גוברים וייאוש.

מגמות אלה עלולות להתחזק ולהגיע לשיא במציאות של סיפוח. החיבור בין דעיכת הרשות להחלת החוק הישראלי על חלקים נרחבים מיהודה ושומרון צפוי לקבור סופית את פתרון שתי המדינות, להעצים ולהאיץ את רעיון המדינה האחת, שממילא קונה לו אחיזה גוברת בציבור הפלסטיני, ולהציב איום אסטרטגי חמור ורב ממדי על ישראל.

כך, אנו עולים על נתיב שבקצהו עלולה לעבור לישראל, ולמעשה לצה"ל, האחריות הכוללת על שטחי יהודה ושומרון. במקום שצה"ל ייערך להתמודד עם האתגרים האסטרטגיים שמציבות איראן והזירה הצפונית, הוא ישאב למשימות שיטור ולניהול חייהם של מיליוני פלסטינים ב'שטחים'. מציאות כזאת, לצד דרישה של הציבור הפלסטיני לשוויון זכויות אזרחי עלולות להוביל לפגיעה קשה בדימוי ישראל כדמוקרטיה היחידה באזור ובמעמדה הבינ"ל, ולהניע קדימה תהליכים משפטיים נגדה בעולם, שממילא צוברים תאוצה.

נראה כי בישראל פירשו לא נכון את התייחסותן ה"חלבית" של מדינות ערב לתכנית, וראו בה ביטוי לאבדן התמיכה הערבית בפלסטינים ולהסרת המכשול הפלסטיני על קידום נורמליזציה.

חרף מיאוסם מהעניין הפלסטיני ורצונם להתקרב לישראל לאור התחזקות אינטרסים משותפים סביב איראן והטרור, לא צריך להתבלבל. מנהיגי ערב לא ינטשו את הפלסטינים, בין היתר כדי שלא לחשוף את עצמם לתסיסה ב"רחוב הערבי", במיוחד בעידן של חוסר יציבות עמוק במזה"ת. מבחינה זאת משקל הצהרתה הברורה והסימלית של הליגה הערבית עומד ביחס הפוך לעוצמתה וליכולת השפעתה כארגון, שהפרשנים כל כך אוהבים להכריז עליו כבלתי רלבנטי.

מהלכים חד צדדיים על בסיס תכנית השלום של טראמפ, צפויים לפגוע גם במרקם היחסים עם ירדן - לה אין חלופה כמרכיב בביטחון ישראל; לערער את הסכם השלום, ולהקרין לשלילה על השת"פ הביטחוני והאסטרטגי בין המדינות.

גם בזירה הבינ"ל זכתה תכנית טראמפ ל"כתף קרה". מוסקבה, לשם נסע ראש הממשלה כדי להציג לפוטין את התכנית, שפכה עליה צוננים וטענה כי היא "מפירה בבירור החלטות קודמות של האו"ם". מהלך רוסי נוסף סדק השבוע את דימוי היחסים ההדוקים בין ישראל לרוסיה, בהובלת פוטין וראש הממשלה נתניהו. משרד ההגנה והצבא הרוסיים האשימו את חיל האוויר הישראלי בהסתתרות מאחורי מטוסים אזרחיים בזמן שתקף בסוריה, תוך סיכון נוסעיהם.

לא ברור הרקע לטענות רוסיה, שהודהדו בהרחבה בשופרות הממשל (ספוטניק, TASS ,RT), ובאופן חריג, הן נשמעות זמן קצר בלבד לאחר ביקוריהם ההדדיים של פוטין ונתניהו בירושלים ובמוסקבה. יתכן כי הן משקפות, בין היתר, מורת רוח רוסית מרמת שתוף הפעולה והעדכונים שמעבירה ישראל בערוץ מניעת החיכוך עם צבא רוסיה.

באיראן - התברר כי ההזדהות ההמונית המרשימה עם קאסם סולימאני הייתה רגעית ותלויית הקשר (פגיעה בכבוד הלאומי). היא פינתה את מקומה, כמעט בן לילה, לחזרת המחאה נגד המשטר לרחובות, בעקבות הפלת המטוס האוקראיני, ולחוסר היענות למאמצי המשטר ללבות את הסנטימנט האנטי אמריקאי. הציבור האיראני הצביע ברגליים כאשר בסרטונים רבים ששטפו את הרשתות נראים אזרחים המסרבים לדרוך על דגלי ארה"ב וישראל...

כשזכרון תגובתו הברוטלית במהלך מהומות הדלק (אמצע נובמבר) עדיין טרי, המשטר לא התקשה לדכא במהירות את ניצני המחאה המתחדשת. המשטר, אף ניצל את מפגן התמיכה בסולימאני, כדי לפסול 90 חברי פרלמנט רפורמיסטים מכהנים ועוד מאות מועמדים המזוהים עם המחנה הרפורמיסטי, מלהשתתף בבחירות לפרלמנט (מג'לס) ב-21 בפברואר. כך, ללא תחרות של ממש וצפי לאחוזי השתתפות נמוכים במיוחד, השמרנים עומדים להשיג רוב מוחלט בפרלמנט בן 290 הצירים.

לאור התפתחויות אלה, פרשנים רבים מיהרו לחזור על ה"מנטרה", שהוכחה פעם אחר פעם כשגויה בשנים האחרונות, כי בגלל המדיניות האמריקאית, המשטר מצליח לדכא את המחאה הפנימית ולחנוק את הדרישה לרפורמות. בפועל, נראה כי פסילת מועמדי מחנה רוחאני - שרבים בציבור כבר אינם רואים בו מייצג הכמיהה לרפורמות - והזעזוע שספג המשטר עם סיכול סולימאני, דווקא מייצרים קרקע פורייה לחידוש המחאה במדינה...

ואם במחאה עסקינן, עולה השאלה האם הממשלה החדשה שקמה בלבנון תביא לדעיכת ההפגנות במדינה, למרות שהיא אינה מתחילה אפילו, לענות על דרישות הציבור. בלבנון זכתה הממשלה החדשה לכינוי "ממשלת האלווין", כיוון ששריה המוגדרים כטכנוקרטים, מייצגים בפועל את השיטה העדתית והאינטרסים הישנים.

מדובר בממשלה פרו סורית ופרו איראנית בדומיננטיות של הנשיא עון וחזבאללה, שאינה כוללת את נציגי הבלוק הסוני, הדרוזי ואת ה"כוחות הלבנוניים" הנוצרים. סיכוייה לפתור את בעיות התשתית והשירותים החמורות במדינה, ולהבריא את הכלכלה המדרדרת באמצעות חבילת חילוץ בינ"ל בהיקף נדרש של 25 מיליארד דולר, נראים נמוכים מאוד. בנסיבות אלה, רב הפרשנים מעריכים כי חוסר היציבות במדינה יימשך ועלול לשוב ולהצית את המחאה. להתפתחויות בלבנון תיוודע השפעה על זירות נוספות באזור, בדגש על עיראק, המצויה בתהליך דומה של הקמת ממשלה.

נכתב ע"י אל"מ (מיל') אודי אבנטל.

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>