שוויון או זכויות יתר ליהודים בלבד: אתגר לחברה הישראלית

סמיר פארס, עוזר מחקר, המכון לחירות ואחריות.

ינואר 2025

מחויבותה של מדינת ישראל להבטיח שוויון זכויות גמור לכל אזרחיה, אינה רק ביטוי לעקרון דמוקרטי, אלא גם תנאי הכרחי לקיומה של מערכת פוליטית הוגנת ומאוזנת. ריבונות הרוב זקוקה למנגנונים שיבטיחו את שמירת זכויות המיעוט, שכן ללא איזון זה, עצם הלגיטימיות של המבנה הדמוקרטי מתערערת. צדק חברתי אינו מסתכם בדרישה מוסרית מהמדינה; הוא מגלם אמת מידה מכרעת ליכולתה לעצב מרחב ציבורי משותף שיוכל לשמש בסיס מוסכם לקיום בשלום של מגוון העמדות והזהויות.

סקרי דעת הקהל של המכון לחירות ואחריות (2021–2024) חושפים מגמות מדאיגות בעמדות הציבור היהודי בישראל בנוגע לשאלה: "באיזו מידה צריכה מדינת ישראל לפעול על מנת להבטיח שוויון בין יהודים לערבים?"

בנובמבר 2021, 54.7% מהנשאלים הביעו תמיכה בפעולה למען שוויון, בדצמבר 2024 רק 46.1% הביעו תמיכה. הירידה התרחשה, למעשה, בנובמבר 2023, בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר. ייתכן כי ירידה זו משקפת דאגה מפני ערעור ההגמוניה של הרוב היהודי בישראל וכן תחושה שלילית כלפי אזרחי ישראל הערבים הנתפסים כאיום בזמן המלחמה. הירידה בתמיכה מצביעה על כך שבזמן משבר, הנטייה הציבורית היא להעדיף יציבות לאומית על פני מחויבות עקרונית לשוויון, מה שמעלה סימני שאלה בנוגע לעומק מחויבותה של הדמוקרטיה הישראלית לערך זה.

שאלה נוספת בסקר בודקת באיזו מידה המשיבים מסכימים עם כך "שבישראל  צריכות להיות לאזרחים היהודים יותר זכויות מאשר לאזרחים הלא יהודים?". בקרב הציבור היהודי, שיעור ההסכמה נע בין 37.1% ל-43.2% בין נובמבר 2021 לדצמבר 2024. שיעור ההסכמה הגבוה עם האמירה מעיד על יציבות שנשמרת באופן יחסי גם בתקופת המלחמה למעט תנודות נקודתיות שאינן משנות את המגמה הכללית. משמעות הדבר: למעלה משליש האזרחים היהודים סבורים כי יהודים צריכים ליהנות מזכויות יתר. נתונים אלה מעידים כי התמיכה במתן עדיפות לרוב אינה תלוית הקשר פוליטי רגעי בלבד, אלא משקפת דפוס מושרש בתודעת קבוצות הרואות בזהות היהודית רכיב מהותי בשימור המדינה, גם במחיר של צמצום השוויון. האם מדובר בגישה הרואה בשימור הדומיננטיות הלאומית תנאי לחוסן החברתי, או בתפיסה ששוויון מלא נתפס כאיום על הזהות הקולקטיבית?

הממצאים מצביעים על דפוס עקבי של הסתייגות מתפיסת השוויון כעיקרון מוחלט, אך מעוררים צורך בניתוח רחב יותר של הגורמים לכך. נראה כי ההעדפה לשמר את מעמד הרוב אינה רק תגובה למשברים נקודתיים, אלא תולדה של הבניה תודעתית ארוכת טווח, שבה המדינה נתפסת, עבור שיעור לא מבוטל מהציבור היהודי, כמנגנון לשימור ההומוגניות הלאומית. בכך מתחדדת הדילמה האם ההסדרים הפוליטיים במדינה נגזרים מתפיסה נורמטיבית השואפת לצדק מדיני רחב, או שהם בראש ובראשונה מכשיר להבטחת יציבות חברתית וזהותית? זוהי הסוגיה המרכזית בדיון על אופייה של המדינה ועל האיזון שהיא מבקשת לקיים בין ערכי יסוד שונים.