ממשלות באירופה פוגעות בזכויות הקהילה הגאה. האם גם הישראלים תומכים בפגיעה כזו?

 

פרופ' אסיף אפרת

 

מאז ראשית שנות ה-2000 חלה בעולם התקדמות משמעותית ביחס לזכויות הקהילה הגאה. שיאה של התקדמות זו הוא ההכרה בנישואין של זוגות מאותו מין. כיום, נישואין אלה חוקיים ב-36 מדינות. אך זכויות אינן מתקדמות תמיד בקו ישר קדימה; לעיתים, הן נסוגות לאחור. כך מגלים, לצערם, להט"בים באירופה. בשנים האחרונות, ממשלות ימין במספר מדינות אירופיות החלו להשתמש ברטוריקה הומופובית והנהיגו צעדים שתכליתם לפגוע בזכויות ובהגנות של בני הקהילה, כגון איסור על הפצת "פרופגנדה" להט"בית ומעצר פעילים של הקהילה הגאה. הנסיגה בזכויות להט"ב מתרחשת בעיקר במדינות מזרח ומרכז אירופה, כגון פולין (תחת ממשלת הימין הקודמת), הונגריה, בולגריה וליטא.

 

אך לאחרונה התברר כי נסיגה בזכויות להט"ב עלולה להתרחש גם במדינה במערב אירופה: איטליה חוקקה חוק שאוסר על אזרחים איטלקים להביא ילד לעולם בתהליך פונדקאות מחוץ לאיטליה. באיטליה עצמה הפונדקאות אסורה, וזוגות גברים המבקשים להפוך להורים נאלצו לפנות לפונדקאות בחו"ל. החוק החדש הופך גברים כאלה לעבריינים הצפויים לעונשי קנס ומאסר.    

 

המגמה השלילית ביחס לקהילה הגאה באירופה מחייבת אותנו להעריך את המצב בישראל. האם גם אצלנו זכויות הלהט"ב נמצאות בנסיגה? האינדיקציות על פני השטח אינן מראות תהליך שחיקה; להפך, בכל הקשור לזוגיות להט"בית, חלה באחרונה התקדמות ניכרת: ב-2021, בעקבות פסיקת בג"ץ, נפתחה בפני זוגות בני אותו מין האפשרות להביא ילד לעולם בתהליך פונדקאות בישראל; אחד מבכירי השלטון בישראל – יושב ראש הכנסת – הוא חבר הקהילה הגאה שלו ולבן זוגו שני ילדים שנולדו בפונדקאות; ובנסיבות טרגיות – נפילתו בקרב ב-7/10 של חבר הקהילה שגיא גולן – הכנסת תיקנה את החוק הקיים באופן המכיר בבני ובנות זוג של נופלים להט"בים כאלמני צה"ל.    

 

אך הערכת מידת הקבלה של זוגיות גאה בישראל מחייבת אותנו לבדיקה עמוקה יותר – כזו הבוחנת גם מה חושב הציבור הרחב. על פניו, לא היינו מצפים לתמיכה ציבורית רחבה בזוגיות גאה בישראל. קרוב למחצית מהישראלים משתייכים למגזרים שמרניים – דתיים-לאומיים, חרדים או ערבים – אשר מתקשים, מטעמים דתיים, להכיר בזוגיות בין בני אותו מין.    

 

אך, בשלוש השנים האחרונות, הסקרים התקופתיים של המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן מגלים כי המציאות חיובית יותר. בסקרים אלה אנחנו שואלים: האם אתם תומכים בכך שלזוגות בני אותו מין יהיו בדיוק אותן זכויות כמו לזוגות אחרים? הסקרים מראים על תמיכה עקבית ויציבה של רוב הציבור בשוויון זכויות לזוגות גאים: כ-60% מהישראלים סבורים שזוגות בני אותו מין צריכים ליהנות מזכויות שוות.

 

כמובן, מידת התמיכה בשוויון זכויות לזוגות גאים משתנה בהתאם לזיהוי הפוליטי והאידיאולוגי. התמיכה גבוהה יותר בקרב מצביעי מרכז-שמאל ועומדת, בשנת 2024, על 78%, לעומת תמיכה בשיעור של 48% בקרב מצביעי ימין. ראוי לציין, כי בקרב מצביעי ליכוד, התמיכה גבוהה הרבה יותר מאשר בקרב מצביעי ימין אחרים ומגיעה ל-68%!  

 

בנוסף, בדקנו מה חשים הישראלים כלפי זוגות בני אותו מין כשכנים וכהורים. גם כאן, מרבית הישראלים מביעים גישה סובלנית. בסקר בפברואר 2024, 61% מהמשיבים העידו כי יחושו בנוח אם יגורו בסמוך לביתם שני גברים שהם בני זוג; 64% אמרו כי יחושו בנוח עם בנות זוג המתגוררות בסמיכות. עוד מצאנו כי הישראלים מקבלים את ההורות גאה, אם כי ברוב קטן יותר: 53% מסכימים כי זוג גברים יכולים לגדל יחד ילד בצורה טובה בדיוק כמו גבר ואישה; 56% מסכימים כי זוג נשים יכולות לגדל ילד היטב בדיוק כגבר ואישה.    

 

את הממצאים החיוביים האלה עלינו לסייג. הם אינם מעידים, כמובן, כי קהילת הלהט"ב בישראל הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה. רחוק מכך. רטוריקה הומופובית עדיין נשמעת במרחב הציבורי, ורבים מחברי הקהילה חווים אלימות, פגיעה ואפליה. קבוצות מסוימות – חרדים וערבים – ממשיכות לגלות עוינות כלפי להט"בים. שוויון זכויות לחברי הקהילה – כיחידים וכזוגות – טרם הושג. 

 

עם זאת, הממצאים שלנו מעידים כי רוב הציבור הישראלי מפגין יחס סובלני כלפי זוגות גאים ותומך בזכותם לשוויון. עובדה זו ראויה לציון במיוחד לאור העובדה שהמלחמה החלישה את המחויבות של הישראלים לערכים ליברליים: בשנה האחרונה אנו עדים לירידת התמיכה של הישראלים בחופש הביטוי ובשוויון זכויות לאזרחים ערבים. לעומת זאת, תמיכת רוב הציבור בשוויון לזוגות גאים נותרה בעינה.

 

האם ייתכן כי ממשלת ישראל תפגע בקהילה הגאה, כפי שארע במזרח אירופה ובאיטליה? נראה כי התמיכה הציבורית בשוויון לבני הקהילה תקשה על פגיעה כזו, אך אין ודאות שתסכל אותה. עלינו לעמוד על המשמר כדי להבטיח שבישראל, בניגוד לאירופה, זכויות הלהט"ב ינועו קדימה, ולא לאחור.

 

 

פרופ' אסיף אפרת הוא עמית מחקר בכיר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן

 

המאמר פורסם לראשונה בדה מרקר ב 5/11/2024

 

לקריאת המאמר במקור לחצו כאן