הישראלים מתנגדים להפרדה מגדרית

מאת אסיף אפרת

מדינת ישראל חרטה על דגלה את ערך השוויון בין גברים לנשים, והייתה בין המדינות הראשונות לעגן ערך זה בחקיקה. ב-1951 חוקקה הכנסת את חוק שיווי זכויות האישה אשר "מטרתו לקבוע עקרונות להבטחת שוויון מלא בין האישה לבין האיש, ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". אך ערך השוויון בין המינים הלך ונשחק בישראל בשני העשורים האחרונים עם התגברות ההפרדה בין גברים ונשים במרחב הציבורי (תופעה הידועה כהפרדה מגדרית או ביטוי להדרת נשים).  

ההפרדה בין גברים ונשים יכולה ללבוש צורות שונות: קווי אוטובוס בהם נשים נדרשות לשבת מאחור; הפרדה בין גברים לנשים במקומות ציבוריים, כגון סניפי קופות החולים, בתי עלמין ואירועים ממלכתיים או עירוניים; הפרדה ברחצה בבריכות ציבוריות ובמעיינות בשמורות הטבע; ושלטי רחוב היוצרים חציצה בין אזורי הליכה לגברים ונשים או מורים לנשים להתלבש באופן צנוע. רק בחודש מאי האחרון אישרה הכנסת בקריאה ראשונה הצעת חוק המאפשרת מסלולי לימוד נפרדים לגברים ונשים בתואר שני ושלישי – הרחבה של המסלולים הנפרדים לחרדים בלימודי תואר ראשון.

מתנגדי ההפרדה בין גברים נשים רואים בפרקטיקה זו הפרה של ערכי יסוד: פגיעה בשוויון המובטח לנשים ובכבוד האדם שלהן, כמו גם פגיעה בחופש מדת – הזכות הקובעת כי אדם לא ייאלץ לפעול על פי ציוויים דתיים שאינם תואמים את השקפת עולמו. מצדדי ההפרדה רואים בה ביטוי לפלורליזם ולסובלנות המאפשרים לקהילות דתיות לפעול במרחב הציבורי תוך שמירה על אורחות חייהן הייחודיות והימנעות מפגיעה ברגשותיהן. 

ומה חושב הציבור בסוגיה הטעונה? היכן מציבים הישראלים את נקודת האיזון הראויה בין זכויות היסוד של נשים לבין כיבוד רגשות דתיים? המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן בחן שאלה זו באמצעות סקר דעת קהל שהתקיים ב-8-11 ביוני בקרב מדגם מייצג של 803 ישראלים. הצגנו בפני משתתפי הסקר שורת צעדי הפרדה מגדרית, וביקשנו מהם לקבוע האם כל אחד מגילויי ההפרדה הוא לגיטימי.

התוצאות הן חד-משמעיות: הישראלים דוחים את רעיון ההפרדה בין גברים ונשים במרחב הציבורי. כל צעדי ההפרדה אותם הצגנו זכו לאחוזי תמיכה נמוכים; אף אחד מהם אינו נהנה מתמיכת רוב הציבור. 

את התמיכה הציבורית הנמוכה ביותר מקבלים שני הצעדים הפוגעים בצורה החריפה ביותר בזכותן של נשים לשוויון וכבוד: שלטי רחוב המורים לנשים להתלבש באופן צנוע (14% תמיכה) ודרישה כי נשים יישבו באחורי האוטובוס בקווים המשרתים בעיקר חרדים (15% תמיכה).

הפרדה מגדרית במקומות ציבוריים זכתה לתמיכה גבוהה מעט יותר, אך עדיין נמוכה. שעות רחצה נפרדות לגברים ולנשים במעיינות בשמורות הטבע; אירועי תרבות עירוניים בהפרדה בין גברים ונשים; והימנעות מהצבת חיילות בבסיסים בהם משרתים חיילים חרדים – כל אחד מאלה זוכה לתמיכה של כרבע (26%) מהציבור.   

לתמיכה הגבוהה ביותר בין צעדי ההפרדה זוכים מסלולי הלימוד האקדמיים הנפרדים עבור הציבור החרדי: שליש מהציבור – 33% -- תופסים את ההפרדה בין גברים ונשים במסגרת אקדמית כלגיטימית. במקרה זה, ניתן לטעון כי ההפרדה המגדרית משרתת תכלית ראויה: שילוב החרדים בהשכלה הגבוהה ובהמשך בשוק התעסוקה. צעד זה זוכה, לפיכך, ליותר לגיטימציה מאחרים, אך היא אינה מגיעה לרוב.  

באופן טבעי, התמיכה בהפרדה מגדרית גבוהה יותר בקרב מצביעי הקואליציה (הכוללים את מצביעי המפלגות הדתיות) לעומת מצביעי האופוזיציה. אך גם מצביעי הקואליציה מסתייגים מהפרדה מגדרית! כך, למשל, רק 45% ממצביעי הקואליציה סבורים כי אירועים עירוניים בהפרדה הם לגיטימיים; 16% בלבד ממצביעי הקואליציה מוכנים לקבל את הצבת שלטי הצניעות.

 
בסיכומו של דבר, הציבור הישראלי מראה מחויבות חזקה לערך השוויון ומעדיף ערך זה על פני החשש מפגיעה ברגשות דתיים. עבור מרבית הישראלים, הימצאותם של גברים ונשים יחד אינה פגיעה קשה ברגשות שיש להימנע ממנה. סובלנות, עבור הישראלים, אין פירושה לגיטימציה לחוסר סובלנות קיצוני המוציא נשים מחיי היומיום ומשפיל אותן. נשים מהוות חלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי ומהקיום הישראלי המשותף.  

פרופ' אסיף אפרת הוא עמית מחקר בכיר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן

פורסם לראשונה בג'רוזלם פוסט ב 10/7/2025