הקץ לנשק?

בעוד נבחרי הציבור עושים הכל כדי להותיר את סוגיית הסחר בנשק מתחת לרדאר, מתברר שאזרחי ישראל חשים אי נוחות בכל הקשור אליה. סקר מיוחד של המכון לחירות ואחריות מגלה כי רוב הציבור מאמין שיש לנו חובה מוסרית לוודא שנשק ישראלי לא ישמש לפגיעה בחפים מפשע

פרופ' אסיף אפרת וד"ר עומר יעיר
המאמר פורסם לראשונה במגזין "ליברל" בתאריך 9.4.22

יצוא הנשק של ישראל מתקיים בדרך כלל הרחק מעין הציבור. מדי פעם פורץ סקנדל אשר מזכה את היצוא הביטחוני בתשומת לב תקשורתית ומבהיר לישראלים את הבעיות והמחירים אשר כרוכים בענף הזה. כזה הוא הסקנדל סביב רוגלת "פגסוס" של חברת NSO: תוכנת סייבר המושתלת בטלפונים ניידים ומסוגלת להשתלט עליהם ולשאוב מהם מידע. על פי דיווחים, התוכנה נמכרה, באישור הרשויות בישראל, לממשלות זרות אשר השתמשו בה כנגד עיתונאים ופעילי אופוזיציה. אך על פי קומץ חברי הכנסת והפעילים המבקשים לחולל שינוי במדיניות יצוא הנשק של ישראל, מקרה "פגסוס" הוא רק קצה הקרחון. הם מצביעים על כך שישראל מוכרת נשק דרך קבע לממשלות המבצעות הפרות חמורות של זכויות אדם. הם תובעים הימנעות ממכירת נשק שעלול לשמש להפרת זכויות אדם, וכן הגברת השקיפות של היצוא הביטחוני על מנת לאפשר פיקוח ובקרה. אולם עד כה, מאמציהם להביא להידוק הרגולציה על יצוא הנשק של ישראל לא נחלו הצלחה.

ומה חושב הציבור על יצוא הנשק של ישראל? האם הציבור הישראלי תומך ביצוא במתכונתו הנוכחית, או שהוא מעוניין ברגולציה הדוקה יותר אשר לוקחת בחשבון את תוצאות השימוש בנשק ומחייבת מידה של שקיפות? התשובה לשאלות אלה איננה ידועה. חרף החשיבות של הסחר בנשק עבור ישראל, עמדות הציבור בנושא זה לא נבחנו באופן מעמיק. סקר דעת קהל שנערך במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן באוקטובר 2021 מבקש לשפוך אור על הסוגיה ולהבהיר מה חושב הציבור. בסקר השתתף מדגם של 1,800 אזרחים הנותן תמונה מייצגת של החברה הישראלית.

השאלה הראשונה אותה שאלנו נוגעת לחובתה של ישראל להבטיח כי הנשק שאותו היא מוכרת למדינות זרות לא ישמש לפגיעה בחפים מפשע. זוהי אולי שאלה החשובה מכל בנוגע לרגולציה של הסחר בנשק: האם מדינה רשאית למכור נשק רק על בסיס שיקולים אינטרסנטיים: ביטחוניים, דיפלומטיים וכלכליים; או שמא עליה לשקול גם שיקולים מוסריים ולנסות לצמצם את פגיעתו של הנשק הנמכר? על פי הסקר שלנו, רוב גדול של הציבור הישראלי – 76% – סבור כי לישראל אכן יש חובה מוסרית להבטיח כי הנשק אותו היא מייצאת לא ישמש לפגיעה בחפים מפשע. זהו ממצא משמעותי ביותר, אשר מראה כי הציבור אינו תופס את הנשק כעוד מוצר יצוא רגיל, אלא כמוצר בעל אפקט קטלני שאותו ישראל צריכה לצמצם. בעוד רוב ענפי הסחר אינם כפופים בדרך כלל לשיקולים מוסריים, הציבור סבור כי מכירת נשק אכן כפופה לחובות ושיקולים מתחום המוסר וכי יש להקטין את פגיעתו הצפויה של הנשק. חשוב להדגיש כי עמדתו זו של הציבור שונה מעמדתו הנוכחית של המחוקק הישראלי. חוק הפיקוח על יצוא בטחוני, תשס"ז-2007 אינו מציב סטנדרטיים מוסריים ליצוא נשק: כך למשל, החוק אינו אוסר על מכירת נשק כאשר הנשק עלול לשמש להפרה של זכויות אדם או של דיני המלחמה. איסור כזה נקבע על ידי האיחוד האירופי, אך טרם נקבע בישראל. הציבור, על פי הסקר שלנו, סבור כי אכן חובתה המוסרית של ישראל להבטיח כי הנשק אותו היא מוכרת יופעל באופן הולם ולא יפגע בחפים מפשע.

משתתפי הסקר שלנו אף הפגינו מודעות לכך שהמדיניות הליברלית של יצוא הנשק הישראלי אינה מתקבלת בעין יפה בזירה הבינלאומית. רוב גדול של המשתתפים – 77% – הסכימו עם הטענה כי מכירות הנשק עלולות להוביל לביקורת בינלאומית על ישראל. פירושו של דבר: הציבור חושש כי האופן בו ישראל מייצאת נשק עלול לפגוע בשמה הטוב של המדינה וליצור בעיות ביחסי החוץ שלה.

הן השיקול המוסרי והן החשש מביקורת בינלאומית מהווים שיקולים בעד רגולציה הדוקה יותר של הסחר בנשק. אך מצד שני, הגבלות על יצוא הנשק עלולות לפגוע בענף כלכלי משגשג. על פי הסקר שלנו, הציבור הישראלי מעריך את התרומה הכלכלית של הסחר בנשק: 65% מנשאלי הסקר הסכימו עם הקביעה שלפיה יצוא נשק חשוב לכלכלה הישראלית. יש לציין, כי תפיסה זו של הציבור איננה בהכרח נכונה: מאז שנות ה-80' חל פיחות בחשיבותן הכלכלית של התעשיות הביטחוניות. עם זאת, הסקר מצביע על אמונה מושרשת בציבור ולפיה היצוא הביטחוני עודנו מהווה ענף כלכלי חשוב.

אם כך, האם צריך להגביר את הפיקוח על יצוא הנשק, או אולי להימנע מפיקוח כדי שלא לפגוע בהכנסות מענף זה? בסקר נוסף בחודש נובמבר 2021, בקרב מדגם מייצג של 1,508 ישראלים, בחנו את עמדת הציבור בשאלת השקיפות של יצוא הנשק, כלומר חובת המדינה למסור מידע משמעותי ונגיש לציבור על מכירות נשק למדינות זרות. השקיפות הכרחית על מנת לקיים פיקוח ובקרה אפקטיביים על הסחר בנשק ולוודא כי הוא מתקיים בצורה אחראית. מרבית מדינות המערב מפרסמות כיום נתונים מפורטים יחסית בנוגע ליצוא הנשק שלהן: סוג והיקף היצוא ומדינות היעד. מדינת ישראל, לעומת זאת, מסתפקת בפרסום נתונים כלליים ביותר בנוגע ליצוא הביטחוני באופן שאינו מאפשר גיבוש תמונה רצינית של מכירות הנשק. בכל שנה, גוף המחקר הבינלאומי Small Arms Survey מדרג את המדינות יצרניות הנשק לפי רמת השקיפות שלהן. במדד לשנת 2021 (ואף בשנים קודמות) ישראל מדורגת בין חמש המדינות האחרונות מבין חמישים מדינות. לצד ישראל, שקיפות אפסית של יצוא הנשק מאפיינת גם את טייוואן, ערב הסעודית, איראן וצפון קוריאה.

על פי הסקר שלנו, הציבור הישראלי חש בנוח עם מסך הערפל שאופף את יצוא הנשק הישראלי. במענה לשאלה האם ישראל צריכה לפרסם מידע פומבי על מכירות נשק, כשלושה רבעים מן המשתתפים (74.5%) השיבו בשלילה. רק רבע ממשתתפי הסקר סברו כי ישראל אכן צריכה לפרסם את המידע. ההתנגדות הציבורית לשקיפות מבטאת, אולי, את הרצון לשמר את היתרונות הביטחוניים, הכלכליים והדיפלומטיים של הסחר בנשק – וחשש שחשיפת נתוני הסחר תפגע בהשגת יתרונות אלה. באופן רחב יותר, העמדה המשתקפת כאן מבטאת את התפיסה הישראלית שענייני הביטחון "שתיקה יפה להם" וראוי לנהל אותם תחת מעטה של עלטה.

עד כה דיברנו על הציבור הישראלי כמיקשה אחת. אולם פילוח הממצאים מראה על הבדלים מסויימים בין קבוצות ומגזרים בחברה הישראלית. כך, למשל, אנשים המזהים עצמם כשמאל פוליטי נטו יותר להכיר בחובתה המוסרית של ישראל להבטיח כי הנשק אותו היא מייצאת לא יפגע בחפים מפשע; כך גם אנשים מבוגרים יותר (מעל 50). באופן מפתיע, אנשים בעלי השכלה אקדמית נטו פחות להכיר בחובה המוסרית. נשים ואנשי שמאל נטו יותר להסכים עם הקביעה כי מכירות הנשק של ישראל עלולות להביא לביקורת בינלאומית; כך גם יהודים (ביחס לערבים). לעומת זאת, אנשים המזהים עצמם כדתיים נטו פחות להסכים עם קביעה זו. בשאלת השקיפות, אנשי שמאל ויהודים הביעו תמיכה חזקה יותר בפרסום מידע על עסקאות נשק.

בסיכומו של דבר, ממצאינו מבטאים את הדואליות של הציבור הישראלי ביחס לסחר בנשק. מצד אחד, הציבור ברובו מזהה חובה מוסרית לצמצם את פגיעתו של הנשק שישראל מוכרת ואף מכיר בכך שישראל סופגת ביקורת בינלאומית על יצוא נשק משוחרר ממגבלות מוסריות. בו בזמן, הציבור אינו מעוניין בשקיפות שהיא הכרחית על מנת לוודא את עמידתן של עסקאות נשק בסטנדרטים מוסריים. חרף הממצא בנוגע לשקיפות, הממצאים שלנו יכולים לעודד את אלה התובעים להפסיק יצוא נשק לממשלות המפרות זכויות אדם: הציבור הישראלי אכן מסכים, באופן עקרוני, כי מכירות נשק צריכות להיות כפופות למגבלות של מוסר.

אסיף אפרת הוא פרופסור חבר בבית ספר לאודר לממשל באוניברסיטת רייכמן.
ד"ר עומר יעיר הוא עמית מחקר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן.

לכתבה בליברל >>