נסיגת הדמוקרטיה בישראל - אוחנה וביטן כמשל

ד"ר חיים וייצמן

שני חברי כנסת בכירים, שניהם חברי הליכוד, מבטאים את ההתדרדרות החמורה שחלה במעמדה של הכנסת. האחד מרצון ובהתלהבות והאחר מאונס.

רק בכנס הכנסת הנוכחי סיפק לנו יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, שני מופעים מביכים מאד. האחד, במהלך נאומו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ בכנסת, בהיותו המארח הרשמי, ישוב על דוכן היושב-ראש, התנהג אוחנה כמובילת מעודדות במשחק כדורסל של ליגת בתי הספר במחוז נידח בארצות הברית, כשחברי סיעת הליכוד חוזרים אחריו בקריאות התלהבות ובמחיאות כפיים כשהם נעמדים על רגליהם. וכשטראמפ פנה לנשיא הרצוג, באופן שנדמה היה כ"ספונטני" - ותהה מדוע שלא ייתן חנינה לנתניהו הגיעה ההתלהבות לשיאה והתגובה דמתה להתלהבות של  ילד המקבל במתנה בובת באקס-באני. לחבר הכנסת אוחנה, יו"ר הכנסת וממלא מקום נשיא המדינה, לא הפריע שהיתה זו התערבות בוטה של נשיא זר בענייניה הפנימיים, משפטיים ופוליטיים, של מדינת ישראל, שאמורה להיות מדינה עצמאית, וגם לא שהכנסת, בראשה הוא יושב, אמורה להיות הביטוי המובהק של הריבונות הישראלית. 

ואז בא מופע בית המשפט והוכיח לנו שהמציאות עולה על כל דמיון ושממופע למופע ההידרדרות עדיין רחוקה מסופה. אוחנה גרר את נשיא הפרלמנט של פרגוואי לבית המשפט, שם מתקיים משפטו של נתניהו. האינטרס של נתניהו ברור. חשוב לו להפגין את שליטתו במשפט באמצעות ההצגה הנחותה הזו, להשפיל את השופטים ותוך כדי-כך להביך גם את נשיא הפרלמנט הפרגוואי (שממשלת פרגוואי התנערה ממעשיו לאחר מכן) והסריס אוחנה ממלא את התפקיד שיועד לו כלפי אדונו. שוב הוכיח נתניהו שהוא מוכן לכל תעלול שלא כתוב בשום ספר כדי לדחות את המשך משפטו, שלדבריו שמונה שנים הוא מחכה רק כדי שסוף סוף יוכל לומר את דברו ולהוכיח את חפותו כי "אין כלום ולא היה כלום". אבל אמירה לחוד ומעשה לחוד. נתניהו חושש מתוצאות המשפט ומעונש המאסר שעלול לבוא בעקבותיו, וכדי שלא להגיע לשם כל האמצעים כשרים בעיניו, גם פגיעה במעמדה של ישראל כמדינה עצמאית וריבונית. אבל מה עושה שם יו"ר הכנסת אוחנה? 

לנתניהו חשובה התקשורת אולי יותר מכל דבר. חיבה יתרה זו היה לה חלק בהסתבכותו עם החוק, והתוצאה היא ששניים מתוך שלושת התיקים עליהם הוא עומד למשפט, עוסקים בהתנהלותו בהקשר של התקשורת הישראלית. גם כיום, מאז כינון הממשלה הנוכחית עושה שלוחו של נתניהו, שר התקשורת שלמה קרעי, ניסיונות חוזרים ונשנים להשתלט על התקשורת הישראלית, לפרק את השידור הציבורי העצמאי ולהכפיפו לממשלה, כלומר לרצונו של ראש הממשלה. לשם כך, מנסה הממשלה להעביר בכנסת את חוק התקשורת שיזם קרעי. אך מה לעשות שנושאי תקשורת מצויים באופן מסורתי בתחום סמכותה של ועדת הכלכלה של הכנסת ויושב ראש ועדת הכלכלה הוא ח"כ דוד ביטן, שמסיבות כאלה ואחרות אינו נמנה עם אומרי ההן האוטומטי בין חברי סיעת הליכוד ואינו מן המתרפסים בפני המשפחה המלכותית? או אז, דואג ראש הממשלה באמצעות עושי דברו, אמיר אוחנה ויו"ר ועדת הכנסת אופיר כץ, להעביר את הדיון בהצעת חוק הרפורמה בתקשורת מוועדת הכלכלה לוועדה מיוחדת שהם הקימו לצורך זה, ובראשה העמידו חברת כנסת שתהיה נוחה להם ותעביר את החוק כפי שרוצה ראש הממשלה.

דוד ביטן, בדבריו נגע בשורש הבעיה: "לצערי אני נמצא בצומת דרכים שאני צריך להגן על הכנסת מפני הממשלה בפגיעה בסמכויות הכנסת ובמעמד שלה." ואכן, מה שעשתה כאן הממשלה, באמצעות עושי דברה אוחנה וכץ, הוא דריסת כל כלל וכל נוהל כדי שהנושא הזה, הרגיש כל-כך לראש הממשלה, לא יעבור לדיון ראוי בוועדת הכלכלה של הכנסת, לשם היה עליו להגיע מלכתחילה.

במשטר פרלמנטרי, זה הנוהג גם במדינת ישראל, הפרדת הרשויות מלכתחילה לוקה בחסר. אמנם, הכנסת היא זו הבוחרת את הממשלה באמצעות הצבעת אמון, אך מרגע שזו נבחרה, היא שולטת בכנסת באמצעות הרוב הקואליציוני. לא זו אף זו, מאז חוקק האי-אמון הקונסטרוקטיבי, את הממשלה ניתן להפיל רק באמצעות הצבעת אמון לממשלה אלטרנטיבית, כך שלמעשה, אין לכנסת דרך להפיל את הממשלה. כאשר ראש הממשלה שולט שלטון ללא מיצרים בממשלה, וזו, כאמור, שולטת בכנסת, יוצא שראש הממשלה שולט גם בממשלה וגם בכנסת, ואנחנו מתקרבים בצורה מסוכנת לשלטון יחיד.

בהתנהלותם, ייזכרו ראש הממשלה ויושב ראש הכנסת כמי שבתקופתם התדרדרה הכנסת עד שהפכה לגורם בלתי רלוונטי בממשל בישראל. זו פגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית ויש לזכור שהחוסן הלאומי שלנו תלוי בהיות מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. דמוקרטיה במובן העמוק של המונח - דמוקרטיה ליברלית, בה, בנוסף לבחירות חופשיות והוגנות, שולט החוק ולא האדם וכולם שווים בפניו; בה נשמרות חירויות הפרט, חופש ביטוי, חופש דת וחופש מדת ומתקיים בה פלורליזם פוליטי וחברתי.

פורסם לראשונה בזמן ישראל ב 25/12/2025