יוצאים להפגין למען הדמוקרטיה. הישראלים מוכנים! 

מאת אסיף אפרת

עם שוך המלחמה, המאבק על הדמוקרטיה הישראלית מתחדש במלוא העוצמה בניסיון לסכל שלל יוזמות שמקדמת הממשלה: מפיצול והחלשה של משרת היועץ המשפטי לממשלה, עבור דרך סגירת כלי תקשורת או פגיעה בעצמאותם, ועד עיגון חקיקתי להשתמטות מגיוס. בסיבוב הקודם של המאבק על הדמוקרטיה ב-2023, ישראלים רבים יצאו לרחובות ושטפו את הארץ בגל מחאה חסר תקדים – מחאה אשר הצליחה, במידה רבה, להאט את הרפורמה המשפטית שקידמה הממשלה. אך אז באה המלחמה, והשאירה את הישראלים מותשים. האם יש בהם הכוח והנחישות להתגייס שנית למאבק למען הדמוקרטיה? האם שוב ישלבו ידיים ויעמדו איתן אל מול הניסיון לפגוע במוסדות, בזכויות ובערכים שעומדים ביסוד המשטר הדמוקרטי? 

המכון לחירות ואחריות בחן שאלה זו באמצעות סקר דעת קהל שהתקיים ב-9-11 בנובמבר בקרב מדגם מייצג של 806 משיבים (654 יהודים ו-152 ערבים). בסקר זה שאלנו תחילה: האם תמכת או התנגדת להפגנות כנגד הרפורמה המשפטית ב-2023? מצאנו כי כשליש מהישראלים – 34% –מעידים כיום כי תמכו בהפגנות כנגד הרפורמה, אשר נתפסה כניסיון של הממשלה להשתלט על אחד מעמודי התווך של הדמוקרטיה הישראלית. 

ומה ביחס לחידוש המאבק כנגד הפגיעה בדמוקרטיה כיום? על פי נתונינו, 44% מהישראלים – כמעט מחצית הציבור! – סבורים כי יש לשוב ולהפגין כנגד האיום על הדמוקרטיה. התמיכה המשמעותית בחידוש ההפגנות מלמדת כי רבים בציבור מזהים את תהליך השחיקה של הדמוקרטיה הישראלית, רואים את הממשלה כאחראית לתהליך זה ונחושים לבלום אותו. באופן צפוי, מרבית מצביעי האופוזיציה סבורים כי יש לחדש את ההפגנות, אולם החשש לעתיד הדמוקרטיה הישראלית אינו מוגבל למחנה האופוזיציה: גם חלק קטן ממצביעי הקואליציה מביטים בדאגה על יוזמות הממשלה וסבורים כי הגיעה העת לשוב ולמחות. 

כמובן, תמיכה עקרונית בהפגנות אינה מתורגמת בהכרח להשתתפות פעילה בהן. אנשים רבים עשויים להזדהות עם מטרתה של הפגנה, אך מפאת אילוצים אישיים או מסיבות אחרות יבחרו שלא להשתתף בה. שאלנו, לפיכך, את אלה שהצהירו כי הם תומכים בחידוש ההפגנות נגד הממשלה: האם תשתתפו בהן? כמעט מחצית מהמצדדים בחידוש ההפגנות – 46% – אמרו כי אכן ייקחו בהן חלק. נתרגם זאת למספרים: כ-1,300,000 ישראלים מוכנים כיום לצאת ולהפגין כנגד ממשלה המבקשת לערער את הדמוקרטיה! זהו מספר עצום של מפגינים פוטנציאליים אשר יכולים לייצר את הלחץ הציבורי הנדרש לבלימת יוזמות הממשלה.

כעת ביקשנו מאלה המביעים תמיכה בקיום ההפגנות אך לא ישתתפו בהן להסביר: מדוע לא יפגינו חרף תמיכתם העקרונית בהפגנות. חלק מהאנשים העלו אילוצים אישיים: קשיי גיל או בעיות רפואיות, היעדר זמן, קושי תחבורתי להגיע למקום ההפגנה, או עבודה בשירות המדינה. אך היו כאלה שהעלו סיבות אחרות לחוסר הנכונות להפגין: תחושת ייאוש; חוסר אמון בתועלת של ההפגנות ובמידת השפעתן ("אני מביע את עמדתי בקלפי, ההפגנות לא אפקטיביות" או "לממשלה לא באמת אכפת מההפגנות"); וחשש ממעצר או מאלימות משטרתית. מספר לא מבוטל של אנשים ציינו כי הם, באופן כללי, אינם משתתפים בהפגנות או שהם חשים לא בנוח באירועים כאלה.

 
אילוצים אישיים יכולים למנוע מאנשים לנכוח בהפגנה. אך השמיים המתקדרים מעל הדמוקרטיה הישראלית מחייבים אותנו לשים בצד שיקולים אחרים כנגד הפגנה. לתחושת ייאוש או ל"אי-התחברות" להפגנות אין מקום, כאשר הדמוקרטיה שלנו מתערערת מול עינינו. כך גם ביחס לחשש מחוסר אפקטיביות. ההפגנות כנגד הרפורמה ב-2023, ועימן ההפגנות בזמן המלחמה למען החזרת החטופים, הראו בבירור: מחאת ההמונים מייצרת לחץ אשר עשוי להשפיע, בסופו של דבר, על מקבלי ההחלטות ועל המציאות הפוליטית. בעת הזאת, חובה על כל אחד ואחת מאיתנו לתרום להגנת המשטר הדמוקרטי, והפגנות הן כלי חשוב במאבק זה. גם אם ההשתתפות בהפגנות כרוכה במאמץ, זהו מאמץ חיוני שחובה עלינו לעשותו. 

פרופ' אסיף אפרת הוא עמית מחקר בכיר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן 

פורסם לראשונה בזמן ישראל ב 29/11/2025