ביום הולדתה של הכנסת: יותר חוקים ופחות אמון

ד״ר שחף זמיר

בט״ו בשבט ציינה הכנסת את יום הולדתה. זהו רגע סמלי שמזמין חשבון נפש אזרחי ופוליטי לבחינה של מערכת יחסים שנבנתה לאורך השנים בין הכנסת לבין הציבור שהיא אמורה לייצג. הנתונים מצביעים על פער הולך ומעמיק בין תפקוד פורמלי בצורה של חקיקה לבין אמון ציבורי.

בחינה היסטורית של פעילות החקיקה בישראל (מספר חוקים שעברו בקריאה שלישית פר חודש), מצביעה על האצה ברורה לאורך השנים. הכנסת מחוקקת היום בקצב גבוה בהרבה מאשר בעבר. במקביל, מאז הכנסת ה־13, הראשונה שעבורה קיימים נתוני אמון שיטתיים (של המכון הישראלי לדמוקרטיה והמכון לחירות ואחריות), נרשמת ירידה מזדחלת אך עקבית באמון הציבורי בכנסת (ראו תרשים). במילים אחרות, יותר חקיקה ופחות אמון. כך למשל בכנסת ה-13 נחקקו בממוצע כ-10 חוקים לחודש כהונה, והאמון הציבורי בכנסת עמד על כ-49%. הכנסת הנוכחית חוקקה קרוב ל-12.5 חוקים לחודש כאשר האמון בה עומד על כ-14% בלבד.

 
אין כאן טענה סיבתית פשטנית. אין בידינו נתונים שמראים שהחקיקה הפכה חפוזה יותר, רשלנית יותר או נטולת דיון. להפך, ממקורות אחרים עולה שבממוצע מושקעים יותר דיונים בכל חוק. יתר על כן בכנסת הנוכחית חלה עליה בחקיקה הממשלתית שנתפסת כאחראית יותר. כך נרשם שיא של כ-8 חוקים שעברו בממוצע לחודש כהונה במסלול החקיקה הממשלתית לעומת כ-4 חוקים לחודש שעברו בחקיקה פרטית. ולכן, כאן בדיוק טמון הפרדוקס. הכנסת, לפחות בממד החקיקה, שהוא אחד מתוך שלל תפקידיה, מתפקדת. ובכל זאת, הציבור מתרחק ממנה.

ההסבר הסביר לפער הזה אינו טכני אלא התנהגותי ונורמטיבי. האמון אינו נשחק בגלל שהכנסת  כביכול מחוקקת את עצמה לדעת, אלא בגלל האופן שבו היא נתפסת כזירה פוליטית. זלזול פומבי של חברי כנסת במוסד עצמו, רטוריקה מתלהמת, דה לגיטימציה הדדית, שימוש בכנסת כבמת קמפיין מתמשך, והזנחת תפקודים קריטיים שאינם חקיקה, ובראשם פיקוח רציני על הממשלה, כל אלה משדרים לציבור שהכנסת אולי עובדת קשה, אבל לא בהכרח עובדת נכון.

נתון נוסף שמבטא את זה הוא המידה בה הציבור מרגיש שיש מפלגה או פוליטיקאי שמייצגים אותו. מנתוני המכון לחירות ואחריות עולה כי קרוב למחצית מהציבור בישראל אינם חשים שיש מפלגה או פוליטיקאי שמייצגים אותם. תחושת חוסר הייצוגיות הזו שוברת את החוליה הבסיסית שבין הציבור לבין הכנסת כמוסד מייצג. במצב כזה שהציבור לא מרגיש שיש מי שמייצג אותו גם חקיקה נמרצת נתפסת כפעילות של מערכת מנותקת, לא כעשייה שמבטאת את רצון הציבור, אלא כמשחק פנימי של פוליטיקאים.

מכאן עולה כי הציבור אינו מודד את הכנסת רק בכמות תוצריה, אלא באיכות התנהלותה. חקיקה אינטנסיבית אינה מפצה על תחושה של ציניות, שבטיות ואובדן אחריותיות. כאשר חברי כנסת מכנים מעל דוכן המליאה אחד את השניה "בהמה" או "מיזוגן" ומחליפים מהלומות מילוליות, כאשר הם מגיעים לועדות ותוקפים משרתי ציבור ממשרדי ממשלה שונים ואז נוטשים את הדיון, וכאשר הם מחוקקים חוקים שדואגים לשכרם כשבחוץ "הכל בוער", נוצר פרדוקס דמוקרטי. המוסד כביכול מתפקד במובן הפורמלי החקיקתי, אך הלגיטימציה שלו מתרסקת.

ביום הולדתה של הכנסת, כדאי לומר זאת בפשטות. דמוקרטיה אינה נבחנת רק במספר החוקים שהיא מייצרת, אלא בשאלה האם נבחריה מכבדים את המוסד שהם עצמם עומדים בראשו ועד כמה הם מצליחים לייצר מימד של כבוד ואחריות מהציבור. בלי שינוי עמוק בתרבות הפוליטית של חברי הכנסת ובאופן שבו הכנסת ממלאת גם את תפקידי הפיקוח, הייצוג והאחריותיות, אפשר להמשיך ולחוקק עוד ועוד. האמון לא יחזור. ללא אמון, הכנסת, כמוסד שמבטא את הריבון, תהפוך ללא רלוונטית והציבור ימאס בה ובמערכת הפוליטית שמציבה את הכנסת כגוף הנבחר.

פורסם לראשונה בשקוף ב 11/2/2026