המלחמה כמנוף לשינוי פוליטי: באילו רפורמות מעוניינים הישראלים בצל המלחמה?  

מאת פרופ' אסיף אפרת

למלחמות יש תוצאות צבאיות וביטחוניות, אך לעיתים יש להן גם השלכות דרמטיות בזירה הפוליטית הפנימית. בעקבות החוויה הקשה של מלחמה, הציבור יכול לשנות את תפיסת עולמו הפוליטית או להגיע למסקנה שהסדרי השלטון הקיימים אינם עובדים. הבנה זו יכולה לעורר רצון בשינויים משטריים. 

כיום אנו שואלים: שנתיים וחצי לאחר פרוץ מלחמת 7 באוקטובר, וכאשר ישראל מוצאת את עצמה בקונפליקטים אלימים שסופם אינו נראה לעין, אילו שינויים שלטוניים הישראלים היו רוצים לראות במדינה? המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן בחן שאלה זו באמצעות סקר שנערך ב-22-24 במרץ בקרב מדגם מייצג של 810 משיבים.
תחילה שאלנו האם אכן כדאי לעשות שינויים במבנה ובאופן הפעולה של השלטון בישראל לאור מצב המלחמה המתמשך. שיעור ניכר של ישראלים סבורים כי שינויים כאלה נדרשים – הן בקרב תומכי הממשלה (49%) והן בקרב תומכי האופוזיציה (62%). אך שני המחנות חלוקים עמוקות לגבי תוכנם ומהותם של השינויים. מחלוקת זו נתגלתה באמצעות שאלה פתוחה שבה התבקשו המשיבים לציין, בלשונם שלהם, אילו שינויים בהסדרי השלטון הם היו רוצים לראות.

בקרב תומכי הממשלה, האתגרים הביטחוניים מחייבים את העצמת הממשלה ושחרורה מריסונים מיותרים – בראש ובראשונה הריסונים שמטיל בית המשפט העליון. במילים אחרות: רפורמה משפטית היא התרופה לבעיותיה הקשות של המדינה. תשובות ברוח זו היו הנפוצות ביותר בקרב תומכי הממשלה:  "שהממשלה תחליט ולא בית המשפט יחליט ויבטל חוקים"; "להפסיק את המצב שבג"ץ מנהל את המדינה – לבג"ץ אין סמכות לגיטימית"; "יש לתת לממשלה לבצע את מדיניותה מבלי שבג"ץ יכשיל את דרכה"; "לפעול לאיזון בין הרשויות על ידי הפחתת כוח בית המשפט וגיוון הדעות והשופטים בו"; ו"להפסיק את הטרללת שבית המשפט מנהל את המדינה".   
תומכי ממשלה אחרים הביעו עניין במדיניות ביטחונית תקיפה יותר, שאינה כבולה באילוצים משפטיים. כך, למשל, הם הציעו "הרתעה מוגברת של האויבים"; "להיות יותר קשים בעונשים למחבלים ולמשפחותיהם"; "להעיף את היועמ"שית ואת כל מי שמקשה על החיילים"; "להפחית את כוח הפרקליטות הצבאית להשפיע על מהלכים צבאיים"; ורפורמה ב"מערכת משפט שלא נותנת גב למדינה, לחיילים, לאנשים המשרתים בה, ומנגד נותנת גב למחבלים."

יש לזכור, כמובן, כי מצביעי הימין תמכו בהחלשת בית המשפט עוד טרם המלחמה. אך האתגרים הביטחוניים משמשים אותם כעת להצדקת הקמפיין נגד מערכת משפט אשר מכשילה, כביכול, את השגת הניצחון והביטחון.
קבוצה אחרת מקרב תומכי הממשלה מציעה יחס קשה יותר לערבים בישראל ולנציגיהם הפוליטיים: "לא לאפשר לערביי ישראל להשתתף בבחירות"; "לגרש את כל הערבים או לשים אותם במחנות עבודה"; "לאסור מפלגות ערביות בפרט אנטי-ציוניות"; ו"להעיף את הטרוריסטים מהכנסת".
לצד ההצעות האנטי-דמוקרטיות ואנטי-ליברליות, היו בין תומכי הממשלה שהציעו שינויים מהותיים בסדרי הממשל כדוגמת מעבר לממשל נשיאותי, שינוי שיטת הבחירות, העלאת אחוז החסימה, חיזוק הכנסת והגבלת כהונת ראש הממשלה.  

בקרב תומכי האופוזיציה התמונה שונה. רבים מהם הביעו רצון בעריכת בחירות והחלפת הממשלה. אך מעבר לבחירות, תומכי האופוזיציה העלו רעיונות מהותיים לרפורמות שלטוניות כדוגמת כינון חוקה, הגבלת הכהונה של ראש הממשלה, שינוי שיטת הבחירות (למשל, פתק חצי פתוח או בחירות אזוריות) והפרדת דת ומדינה. בעוד תומכי הממשלה מעוניינים לחזק את הממשלה ולהחליש את בית המשפט העליון, תומכי האופוזיציה סבורים כי ההפך הוא הדרוש. הם קוראים לפקח על הממשלה, לתת יותר כוח לכנסת ולבית המשפט ולשמור על איזונים ובלמים.   
דרישה נוספת שחזרה בקרב מצביעי האופוזיציה היא גיוס החרדים וקידום השוויון בנטל. משיבים ערבים הביעו את משאלתם לשוויון בין אזרחי המדינה ולהגנה על זכויות המיעוט.

בסיכומו של דבר, הן תומכי הממשלה והן תומכי האופוזיציה מביעים רגש משותף: מצב הדברים הקיים אינו עובד ומחייב שינוי: "ריסטרט להכל" בלשונו של אחד המשיבים. קיימות גם נקודות השקה מסוימות בין המחנות, כדוגמת התמיכה בהגבלת הכהונה של ראש הממשלה ובשינוי שיטת הבחירות. אך מעבר לכך, תומכי הממשלה ותומכי האופוזיציה חלוקים עמוקות בשאלה כיצד לטפל בבעיותיה של ישראל במציאות הביטחונית הקשה.

הניגוד בין שתי המחנות אינו רק מחלוקת פוליטית; זוהי מחלוקת על עצם אופיה של הדמוקרטיה. תומכי הממשלה רואים בממשלה הנבחרת את הסמכות העליונה, ועבורם מוסדות הפיקוח – בראשם בית המשפט העליון – הם מחסום בלתי לגיטימי בפני רצון הרוב. תומכי האופוזיציה, לעומתם, רואים בדיוק את אותם מוסדות כבלמים הכרחיים נגד עריצות. גם שאלת היחס למיעוט הערבי – שלילת זכויות או שוויון זכויות – שנויה במחלוקת.  
האם המלחמה המתמשכת תכריח את שני המחנות למצוא מכנה משותף ולהסכים על כללי המשחק? ההיסטוריה מלמדת שמשברים גדולים לעיתים יוצרים קונצנזוס לא צפוי, אך לפעמים הם מעמיקים את הסדקים. ישראל נמצאת כעת בצומת דרכים – ומציאות המלחמה תעצב  לא רק את גבולותיה החיצוניים, אלא גם את פניה הפנימיים.

פרופ' אסיף אפרת הוא עמית מחקר בכיר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן.

פורסם לראשונה בזמן ישראל ב 2/4/2026.