האם צריך להרחיב את גבולות ישראל? לחילונים ולדתיים דעות שונות
אסיף אפרת
לאחר למעלה משנה של מלחמה, כוחות צה"ל נמצאים בשלושה אזורים מחוץ לגבולותיה של ישראל: ברצועת עזה, בדרום לבנון ובגולן הסורי. מה יהיה עתידם של אזורים אלה? האם יישארו בשליטה צבאית של ישראל? האם תוקם בהם התיישבות ישראלית? אלה הן שאלות גורליות עבור ביטחונה של המדינה, יחסיה עם שכנותיה ומעמדה בעולם. להחלטה להמשיך ולהחזיק בשטחי יהודה ושומרון לאחר שנכבשו במלחמת ששת הימים הייתה השפעה עצומה על מדינת ישראל ועל החברה הישראלית – השפעה שנמשכת עד ימינו אלה. ההחלטות לגבי שלושת האזורים שבשליטת ישראל בעקבות מלחמת 7 באוקטובר תהיינה גם הן גורליות.
לא ברור עדיין מה תחליט ההנהגה הפוליטית בנושא, והאם ישראל תישאר באזורים אלה – או בחלקים מהם – בטווח הארוך. אבל, ניתן לשאול: מה רוצה הציבור הישראלי שבשמו תתקבלנה ההחלטות? האם הציבור תומך בנוכחות צבאית קבועה או בהתיישבות בכל אחד מהאזורים בהם שולט כעת צה"ל? המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן בחן שאלה זו באמצעות סקר דעת קהל בראשית ינואר בקרב מדגם מייצג של 811 ישראלים. בדומה לשאלות רבות אחרות הנוגעות לניהול המלחמה, גם בסוגיה זו מצאנו פער גדול בין האזרחים היהודים והאזרחים הערבים בישראל.
שיעור נמוך מאוד של האזרחים הערבים – כ-17% – תומכים בנוכחות קבועה של צה"ל בעזה, בדרום לבנון או בגולן הסורי; שיעור מזערי של ערבים – כ-5% – תומכים בהקמת יישובים ישראלים באזורים אלה.
בציבור היהודי התמונה שונה בתכלית. רוב בקרב האזרחים היהודים מעוניין בהימצאות קבועה של צה"ל בכל אחד משלושת האזורים כדי להגן על המדינה. 59% תומכים בנוכחות צבאית בעזה; 61% מצדדים בנוכחות קבע של צה"ל בדרום לבנון; ו-63% באזורי הגולן והחרמון השייכים לסוריה.
בנוגע לתמיכה בהקמת ישובים ישראלים, התמיכה בקרב הציבור היהודי היא נמוכה יותר, אך עדיין משמעותית. 36% מהאזרחים היהודים מביעים תמיכה בהתיישבות ישראלית בעזה; 27% מעוניינים בהקמת יישובים ישראלים בדרום לבנון; ו-32% בגולן הסורי. המשמעות: כשליש מהיהודים בישראל מצדדים בהתיישבות מחוץ לגבולות המדינה.
חשוב לציין כי מרבית התמיכה בהתיישבות, כמו גם בהיערכות צבאית קבועה, מגיעה ממצביעי ימין. בפרט, רעיונות אלה זוכים לגיבוי בציבור הדתי. כך, למשל, הרעיון של נוכחות צה"לית קבועה בדרום לבנון זוכה לרוב גדול של 86% בציבור החרדי ו-77% בקרב דתיים-לאומיים, לעומת 44% בלבד בקרב חילונים. מעניין כי החרדים, המתנגדים לחוק הגיוס, הם התומכים הנלהבים ביותר של הרחבת גבולות ישראל, שתעלה בדם חיילים.
הרצון בנוכחות ישראלית קבועה – צבאית או אזרחית – באזורים שנכבשו במלחמה סותר את אחת הנורמות הבסיסיות של המשפט הבינלאומי. נורמה זו – המעוגנת במגילת האו"ם – אוסרת על שינוי בכוח של גבולות בינלאומיים וקובעת כי למדינות אסור להשתלט על טריטוריה זרה באמצעים צבאיים; שינויים טריטוריאליים הם לגיטימיים רק בהסכמת כל הצדדים.
נורמה זו נחשבת למנגנון מרכזי לקידום השלום והיציבות בעולם, ומדינות בדרך כלל מקיימות אותה. לפני המאה ה-20, השתלטות טריטוריאלית בכוח הייתה נפוצה ומקובלת, אך בעשורים האחרונים מקרים כאלה הם נדירים מאוד ונתקלים בהתנגדות בינלאומית. הקהילה הבינלאומית מסרבת להכיר בשליטה הישראלית בשטחים שנכבשו ב-1967; כיבוש כווית על ידי עיראק ב-1990 הוביל למבצע צבאי בינלאומי ששם קץ לאותו כיבוש; והניסיון הרוסי להשתלט על אוקראינה גרר זעזוע עולמי ותמיכה רחבה באוקראינה כנגד צבא רוסיה הפולש.
ממצאינו מראים כי חלקים נרחבים בציבור היהודי בישראל אינם מקבלים את הנורמה הבינלאומית כנגד השתלטות טריטוריאלית. ישראלים רבים סבורים כי תפיסה בכוח של טריטוריה זרה עשויה להיות לגיטימית. אך הציבור כן מבחין בין מטרות שונות של תפיסת הטריטוריה: החזקת הטריטוריה הזרה על ידי הצבא למטרות הגנה זוכה לתמיכה רחבה יותר מהתיישבות אזרחית באותה טריטוריה.
כמובן, הערכה של עמדת הציבור מחייבת אותנו לקחת בחשבון את הנסיבות הקשות בהן אנו נתונים. ישראל עדיין נמצאת במלחמה כואבת שמחיריה כבדים – מלחמה שניפצה את תחושת הביטחון של הישראלים והבהירה את חומרת האיומים הנשקפים להם. על רקע זה, ניתן להבין את התמיכה בנוכחות קבועה של צה"ל בעזה, בדרום לבנון ובגולן הסורי: גם אם אזורים אלה אינם שלנו, החזקתם נתפסת כחיונית לביטחוננו. אך שיקולי הביטחון יתקשו להצדיק התיישבות באותם אזורים בניגוד חריף לנורמה האוסרת השתלטות טריטוריאלית.
צריך לזכור כי הערך הביטחוני של החזקת טריטוריה בעזה, דרום לבנון או הגולן הסורי הוא רק אחד השיקולים הרלוונטיים. אל מול תועלת ביטחונית אפשרית, יש לשקול את העלות הכלכלית של הימצאות באותם אזורים; הנטל על הצבא ועל מערך המילואים; המחיר בחיי חיילים; והתגובה הבינלאומית השלילית להתנהלות המפרה את הדין הבינלאומי. ישראל צריכה לנהל דיון פתוח ורציני על מידת ההצדקה של שליטת קבע בטריטוריות אותן תפסנו במלחמה – אל מול המחירים הגבוהים.
הדיון הזה יצטרך לגשר על הפער הגדול בין הציבור החילוני, שברובו מעדיף לשמור על ישראל בגבולותיה הנוכחיים, לבין הציבור הדתי-לאומי והחרדי המחזיקים בתפיסה טריטוריאלית רחבה יותר. שיקומה של ישראל לאחר המלחמה מחייב אותנו לדחות את התפיסה הרחבה הזו ולהעדיף את הנורמה האוסרת על השתלטות טריטוריאלית. התיישבות ושמירה על הביטחון צריכים להתקיים בתוך גבולותיה של ישראל.
פרופ' אסיף אפרת הוא עמית מחקר בכיר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן
המאמר פורסם לראשונה בשפה האנגלית בג'רוזלם פוסט בתאריך 30/1/2025