איבדנו את זה לגמרי – מפחדים ומרוצים, מרוצים ומפחדים

אלכסנדר זרצקי

קנינו דירה. עוד שבועיים עוברים. ודווקא על הגוון הירוק הסכמנו ברגע. בים הלבנים לעומת זאת, הלכנו לאיבוד. איזה אדם מסוגל להתמודד עם מניפה בת 1,320 צבעים ולהישאר שפוי? בחירת צבע לדירה החדשה, שבת זוגי מתעקשת שאקרא לה בית, היא רק טיפה בים הבירוקרטיה שכרוכה באירוע המשמח כביכול של יציאה משכירות לחירות. הובלה, אריזה, תיאום והתמודדות עם גחמות של שלל ספקים, וכמובן משכנתה, עורכי דין, הכנה של הפעוטה ושל שני החתולים ועוד. משימות ואתגרים שכופים עליך מצב נפשי הישרדותי משימתי. לא סתם מעבר דירה מוגדר כמחולל לחץ משמעותי ב־DSM.

אבל יש עוד משהו. לפי בורסת ההימורים פולימרקט, ביום המעבר המיועד יש סיכוי של 51% לתקיפה אמריקאית באיראן. מתקפה שסביר להניח שתוביל בתורה למתקפת טילים על ישראל. במציאות הישראלית תמיד יש עוד משהו. כאילו לא קשה, צפוף, חם ויקר פה מספיק. הפחד הזה, שהוא רחוק מלהיות בלתי מבוסס, שעוד רגע, בכל רגע, הכל יכול לקרוס. שגרה בספק. קיום עם כוכבית.

את הבוקר פתחתי עם הכותרת "טראמפ נוטה להורות על תקיפה מוגבלת באיראן בימים הקרובים." נשמתי עמוק ושלחתי צילום מסך לבת הזוג. חרדת רבים חצי נחמה. בהמשך היום צעדתי בשדרת רוטשילד המקסימה בתל אביב. ניצני האביב כבר פה. וכל השדרה מכוסה בשלטי הכנה למרתון תל אביב בסוף השבוע הקרוב. מרתון תחת איום טילים בליסטיים. המוני רצים. לאן? ממה? לא יודע.

יש רגעים שההיגיון חודר את חומת ההדחקה. אני תוהה, למה בכלל לקנות בחלקת האדמה הארורה הזאת? האם לא יותר נכון לקחת את כל הוני עלי אדמות ולקנות כרטיס טיסה בכיוון אחד לקנדה? אבל אז אני נזכר שבקנדה קר, ולא מדברים עברית וכבר נכוויתי מהגירה פעם אחת, אז בינתיים הספיק לי. לכן אני נשאר, ואנחנו מכינים את החדר של הקטנה. היא חגגה שנה רק לפני שבועיים. בחייה הקצרים כבר הספיקה לחוות מקלט רועד עד כדי טיח נופל מקירותיו ומבטי שכנים מבועתים. בדירה החדשה היא תקבל את הממ"ד. למרות שיש חדר נוסף, גדול יותר. חשבנו שעדיף ככה, שלא נצטרך לשלוף אותה ממיטתה באמצע הלילה כשהאזעקה תצרח. והיא תצרח. אם לא היום, אז מחר. אם לא מחר אז בקרוב. המציאות לימדה אותנו שעל זה אפשר לסמוך.

לפני שבוע עופר אדרת כתב שלפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 91% מהישראלים מרוצים מהחיים גם "אחרי 7 באוקטובר, המלחמה, איראן החותים, ההפיכה המשטרית...". יתרה מכך, שביעות הרצון של הישראלים מחייהם "נפוצה בכל הארץ, ובמפתיע רמתה גבוהה מאוד גם ביישובים הסמוכים לגבול עזה ולבנון" ("הארץ", 15.2).

לפי סקר של "המכון לחירות ואחריות" שבו אני עובד, שנערך החודש, 54% מהישראלים חוששים במידה רבה לביטחונם האישי ולביטחון קרוביהם במקרה של חידוש הלחימה עם איראן, וכמעט שני שלישים מהישראלים חושבים שמתקפה דומה למתקפת 7 באוקטובר יכולה להתרחש בשנים הקרובות.

כשקוראים את זה יחד עם הממצאים שהציג אדרת, קשה שלא לחשוב שהציבור הישראלי איבד את זה. זה הרי דיסוננס שאי אפשר להכיל. מפחדים ומרוצים, מרוצים ומפחדים. אבל ייתכן שבאמת יש הסבר בסיסי יותר, שטמון בהבנה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת. ואם לא ללכת, אז לפחות לרוץ במרתון בסוף השבוע.

פורסם לראשונה בהארץ ב 23/2/2026