בחירות, בוחרים והקיטוב שביניהם

יאיר אמיתי

על אף מגוון הדרכים הרחב העומד בפני אזרחים החיים במדינה דמוקרטית להשפיע על הזירה הפוליטית, רוב מוחלט עושה שימוש בהצבעה בבחירות בלבד. כך, בחירות הפכו לכלי המרכזי דרכו אזרחים מביעים את העדפותיהם הפוליטיות. אולם, בשנים האחרונות נראה כי כלי זה אינו מתפקד כבעבר. בדמוקרטיות מערביות רבות פוליטיקאים מאמצים עמדות קיצוניות ושיח מקטב למרות שבוחריהם אינם מחזיקים בעמדות דומות. פער זה מקבל ביטוי בכמה מדדים משמעותיים, המצביעים על ירידה עקבית בתחושת הייצוגיות ובמידת האמון שהציבור נותן במערכת הפוליטית.

כיצד ניתן להסביר ירידה זו? ומדוע פוליטיקאים מאמצים עמדות קיצוניות בעוד מצביעיהם מחזיקים דווקא בעמדות מתונות? 

תשובה אפשרית לשאלה זו נעוצה בכלי הקושר בין בוחרים לנבחרים – הבחירות. 

בכל יום בני אדם מקבלים עשרות החלטות שונות. איזה בגדים הם לובשים, איזה מזון הם צורכים ואת מי הם פוגשים. הקפיטליזם והטכנולוגיה שדרגו את יכולתנו להביע את העדפותינו הייחודיות  כצרכנים, ולהתאים את המוצרים שאנו צורכים להעדפותינו. כך, למשל, אפליקציות המשלוחים דורשות מאיתנו לענות על חמש או עשר שאלות רק כדי שהמנה אותה אנחנו מזמינים תתאים בדיוק להעדפותינו הייחודיות. חדירת המושג Customization לשיח היומיומי ולצפיות שלנו כלקוחות מתארת בדיוק תהליך זה – בו חברות עומלות על מנת להתאים את המוצרים הגנריים שלהם להעדפות הייחודיות של הצרכן.

אולם, על העדפות פוליטיות הטכנולוגיה דלגה. מאחר ועדיין לא קם המתכנת שיבנה Wolt פוליטי, בבחירות אנחנו נדרשים לבצע פעולה אותה בני אדם עושים כיום פחות ופחות – להכריע בין העדפות סותרות. ולבוחרים לא חסרות העדפות סותרות. בוחרים לוקחים בחשבון מגוון רחב של שיקולים בבואם לקבל החלטת הצבעה. בתוך כך, הספרות שעוסקת בהתנהגות בוחרים מדגישה שני סוגים עיקריים: שיקולים אידיאולוגיים ושיקולים זהותיים. שיקולים אידיאולוגיים מהווים את סך העדפותיו של בוחר בנושאי מדיניות שונים, כגון: תרבות, כלכלה, ביטחון וכדו'. לעומת זאת, שיקולים זהותיים נגזרים משילוב בין מאפיינים דמוגרפיים, דוגמת דת, מגדר, השכלה, מקום מגורים; יחד עם שיוך סוציולוגי-תרבותי, למשל, חרדי-ליטאי, קיבוצניק, מתנחל או ערבי. תיאורטית, יכול להיווצר מצב בו נמצא בין בוחרי הליכוד מתנחל שמאמין בכלכלה סוציאליסטית, חילוני תל-אביבי עם נטיות לניציות ביטחונית ואישה מסורתית מאשדוד שמאמינה כי צריך לתת סיכוי לשלום. כל אחד ממצביעים אלו בחר להצביע לליכוד מסיבות שונות.

מעבר לכך, הקושי לייצר ייצוגיות בזירה הפוליטית לא נובע מפער טכנולוגי בלבד, אלא יש כאן בעיה יותר יסודית. כאשר המוצר הרלוונטי הוא טובין ציבוריים כמו ייצוגיות, ישנו צורך אימננטי באגרגציה של העדפות. במילים אחרות, מפלגות לא 'נותנות שירות' ללקוח אחד אלא לעשרות או מאות אלפים במקביל. לכן אין באפשרותן לעשות אופטימיזציה של המוצר – ייצוגיות או מדיניות – להעדפותיו של הצרכן הבודד. ולכן, מהזויות שלנו, הבוחרים, ישנו צורך הכרחי להכריע בשאלה – איזו מפלגה תספק עבורי את 'המוצר' הטוב ביותר? אילו שיקולים עלי לתעדף – אידיאולוגיים או זהותיים? ומה קורה כאשר יש סתירה בין תפיסות אידיאולוגיות שונות, או בין זהויות סותרות?

המחקר מציע לנו שתי גישות מרכזיות המסבירות שאלה זו. מחד, הכלכלה-הפוליטית רואה את הבוחר כאינדיבידואל רציונלי, השואף למקסם את 'רווחו' על ידי שימוש בקולו בבחירות. לפי גישה זו, פוליטיקה היא תחרות בין רעיונות, ולכן בוחרים יתעדפו שיקולים אידיאולוגיים על פני זהותיים. בהתאם, על מנת להכריע בין המפלגות השונות, בוחרים יבחנו לעומק את החלופות ויצביעו למפלגה הקרובה יותר לעמדותיהם. מנגד, הסוציולוגיה-הפוליטית לא רואה את הבוחר כאדם המקבל החלטות עצמאיות באופן מוחלט, אלא כאדם המשתייך לקבוצה זהותית-פוליטית, המשפיעה באופן עמוק על החלטותיו. לפי גישה זו, הפוליטיקה, בדומה לספורט, היא במהותה מאבק בין קבוצות, בה אוהדים נשארים נאמנים לקבוצתם גם כאשר הם אינם מרוצים מביצועיה בפועל. ובהקשר הפוליטי, בוחרים לא יינטשו את מפלגתם גם כאשר אינה מתפקדת היטב בשלטון, או במידה והיא מאמצת עמדות שלא עולות בקנה אחד עם העדפותיהם. 

האופן שבו בוחרים מתנהגים בבחירות (אינדיבידואל רציונאלי מול שחקן קבוצתי), משפיע בצורה  עמוקה על התנהגותם של הפוליטיקאים הנבחרים כתוצאה מתהליך זה. כאשר הבחירות עוסקות באידיאולוגיה, על מנת לזכות ברוב - פוליטיקאים נדרשים לייצג את עמדתו של הבוחר החציוני, שהיא, בדרך כלל – מתונה. אולם מה קורה כאשר הפוליטיקה הופכת לזירת מאבק בין קבוצות? במצב זה, המנגנון המקשר בין העדפות הבוחרים לנציגיהם נשבר. כעת, על מנת לזכות ברוב, פוליטיקאים צריכים לגייס את אהדת בוחריהם - וזה נעשה בדרך כלל באמצעות פנייה לרגשות הבוחרים. בין אם על ידי הדגשת תחושת ההזדהות והשייכות לקבוצת הבית, ובין אם על ידי ליבוי רגשות השנאה כלפי היריבים הפוליטיים. 

בשנים האחרונות אנחנו עדים לעלייה ניכרת בקיטוב הרגשי בקרב בוחרים, אשר מטה את הזירה הפוליטית לכיוון הזהותי-רגשי על חשבון השיח האידיאולוגי-רציונלי. קיטוב רגשי מוגדר כפער בין הרגשות החיוביים שבוחרים חשים כלפי המפלגה עימה הם מזדהים ובין הרגשות השליליים כלפי היריבים הפוליטיים. המחקר מצביע על שלושה גורמים עיקריים להתגברות הקיטוב הרגשי בקרב בוחרים: (1) הקצנת השיח בקרב האליטה הפוליטית שמחלחל אל הציבור הרחב (2) כניסת הרשתות החברתיות והניו-מדיה (3) תהליכי מיון (Sorting) חברתיים ופוליטיים אשר יצרו חפיפה בין הזהות הפוליטית של הבוחר (המפלגה בה הוא תומך) לזהותו החברתית (האופן בו הוא מגדיר את עצמו). 'ביביסט' הוא לא אדם שהצבעה לליכוד היא אחד ממאפייניו, אלא תמיכה בנתניהו היא חלק מרכזי בזהותו האישית. 

גם בעבר רגשות לקחו חלק פעיל בפוליטיקה, אולם השילוב של שלושה גורמים אלו עיצבו מחדש את השיח הציבורי בישראל באופן עמוק. עד כדי כך שהפוליטיקה הפכה לזירת התנגשות בין זהויות – באופן שהמאבק הוא לא בין הדעה שלי לדעה שלך, אלא בין מי שאני למי שאתה. במצב זה, הפסד בבחירות טומן בחובו השלכות הרות גורל, ובהתאם המטרה מצדיקה אמצעים קיצוניים בהרבה. 

כאשר הבחירות עוסקות ברגשות, מנעד השיקולים האידיאולוגיים של הבוחרים מקבל חשיבות משנית. בזמן שהפוליטיקאים דוחפים אותנו לשנוא אחד את השני, הם מקדמים עמדות, תוכניות וערכים המנוגדים להעדפות של הבוחרים שלהם עצמם. והם עושים זאת ללא חשש מענישה בבחירות, מאחר ובוחרים הפכו להיות 'שבויים' של המפלגה או המחנה הפוליטי בו הם תומכים. כאשר היריב הפוליטי הופך לאויב (בוגד או פשיסט), הסיכוי שבוחרים 'יערקו' למחנה השני מצטמצם עד נעלם. לכן עבור פוליטיקאים קיים אינטרס ברור לדחוף את מהערכת לכיוון הרגשי, המפלג והמשסע. כך הם מלכדים סביבם מחנה של אוהדים נאמנים ומסורים, כך הם משילים מעליהם את הצורך לפרסם מצע עם ערכים והצעות מדיניות ברורות, וכך הם יכולים לקדם מהלכים שנויים במחלוקת ללא ביקורת ציבורית אפקטיבית.

הפוליטיקאים מנצלים את החולשה המבנית של הבחירות לטובתם האישית. התפקיד שלנו, כאזרחים פעילים במדינה דמוקרטית, הוא לדרוש יותר. דיון ציבורי ענייני ומעמיק בנושאי הליבה, שיח מכבד עם יריבים פוליטיים, הנגשה של מידע פוליטי אמין ומדיוק ומעוברות פעילה של האזרחים במרחב הפוליטי – לא רק אחת לארבע שנים. כל אלו, ועוד, יש בהם כדי למתן את הקיטוב, לשנות את השיח הפוליטי  ולדרוש אחריותיות (Accountability) מנבחרי הציבור. 

פורסם במגזין "קוץ", כתב עת רב תחומי, בפברואר 2026