איום על הלכידות: קיטוב רגשי פנים-חברתי בהקשר של סכסוך בין-מדינתי עיקש

טל אוריאן הראל, נמרוד ניר, דן ונדרמולן, יפעת מעוז ועירן הלפרין

הסיסמה ״ביחד ננצח״ נעשתה שגורה בפי כמעט כל ישראלי מאז ה-7 באוקטובר 2023, ומגלמת בתוכה כמיהה לאחדות בחברה הישראלית אל מול האיום הבטחוני המתעצם. אבל זוהי לא רק כמיהה, זה גם שיקוף אינטואיטיבי של תיאוריה שלטת בדיסציפלינות רבות (מדע המדינה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה חברתית) המציעה שקבוצות נוטות לצמצם מחלוקות, לשתף פעולה ולהתלכד אל מול איום חיצוני גובר. התועלת בהתלכדות כזו די ברורה; כשפועלים ביחד היכולת להתמודד באפקטיביות מול האיום החיצוני גוברת.

למרות התועלת, עדויות מהשנים האחרונות ממדינות שונות מדגימות שגם אל מול איומים חיצוניים, חברות רבות ממשיכות להיות מפולגות ומקוטבות (למשל דרום קוריאה, טאיוואן או ישראל). באופן ספציפי, ניכר שהקיטוב הרגשי, היינו העוינות בין תומכי מחנות פוליטיים ואידיאולוגיים יריבים, ממשיך להיות גבוה גם בחברות שמתמודדות עם סכסוכים ואיומים חיצוניים. במחקר שלנו, שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Journal of Conflict Resolution, ביקשנו לבדוק מהו המנגנון הפסיכולוגי שעשוי להסביר את הקיטוב הרגשי הגבוה בקרב חברות שמתמודדות עם סכסוכים בין-מדינתיים, ובייחוד סכסוכים עיקשים - סכסוכים שהם ממושכים, אלימים ומאד מורכבים לפתרון.

המנגנון שהצענו ובדקנו במחקר מתמקד בפערים בתפיסת האיום החיצוני כגורם המסביר את קיומו של הקיטוב הרגשי בצל הסכסוך החיצוני. תפיסת איום הינה סובייקטיבית, כלומר, באותם תנאים של איום אנשים שונים עשויים לתפוס את האיום באופן שונה, למשל כגבוה או נמוך. ספרות המחקר בפסיכולוגיה פוליטית מעידה שהרגישות לאיומים מתואמת עם אידיאולוגיה פוליטית, כך שאנשים בעלי אידיאולוגיה ימנית נוטים להיות רגישים יותר לאיומים (או לאיומים מסוג מסוים, למשל איומים על הבטחון הפיזי) מאשר בעלי אידיאולוגיית שמאל. כפועל יוצא, בתוך חברות המתמודדות עם סכסוך חיצוני צפוי להיות פער מסוים בתפיסת האיום בין הקבוצות האידיאולוגיות היריבות. פער זה צפוי להיות אף בולט יותר בחברות שמתמודדות עם סכסוכים עיקשים ממושכים, הכוללים סבבים של הסלמה והתמתנות, בהם רמת האיום החיצוני האובייקטיבי משתנה תדירות ולכן המקום לפרשנות סובייקטיבית של רמת האיום גדל.

במחקר הצענו מודל לפיו אנשים המזהים שקיים פער בתפיסת האיום בין הקבוצות האידיאולוגיות בחברה אליה הם משתייכים יחוו גם רמות גבוהות יותר של קיטוב רגשי. על פי המודל, המנגנון שמסביר את הקשר הזה הוא איום פנימי מהיריב הפוליטי (ראה מודל בתמונה 1). במילים אחרות, נניח שאדם ישראלי תומך ימין, שחושב שהאיום מהפלסטינים יחסית גבוה, מזהה שישראלי אחר, תומך שמאל, חושב שהאיום נמוך. הפער שהוא מזהה ביניהם מגביר את תחושת האיום מהיריב האידיאולוגי (תומך השמאל, בדוגמה הנוכחית), וכפועל יוצא מגביר את תחושת העוינות כלפיו. אצל תומכי השמאל, מתקיימת תמונת הראי, עם תוצאה זהה; האיום הפנימי גובר וכתוצאה מכך גם הקיטוב.

תמונה 1: המודל המסביר את הקיטוב הרגשי בתנאים של איום חיצוני. פער נתפס בתפיסת האיום החיצוני בין הקבוצות האידיאולוגיות מגביר את האיום מהקבוצה האידיאולוגית היריבה וכתוצאה מכך גובר גם הקיטוב הרגשי.

את המודל בחנו באמצעות סקרי דעת קהל בשתי מדינות המעורבות בסכסוכים עיקשים: דרום קוריאה (897 משתתפים, נערך ב-2021) וישראל (504 משתתפים, נערך ב-2022). על אף ההבדלים הניכרים בין שתי המדינות, ישנם גם קווי דמיון משמעותיים: שתיהן מצויות בסכסוך שנמשך כבר למעלה מ-70 שנים, עם סבבים של הסלמה והתמתנות, שתיהן נחשבות הצד החזק יותר בסכסוך בו הן מעורבות ועדיין האזרחים בהן מדווחים על חווית איום באופן תדיר.

במחקר מדדנו באמצעות שאלון את מידת האיום של המשיבים (בדרום קוריאה לגבי צפון קוריאה ובישראל לגבי הפלסטינים), ואת מידת האיום שהם חושבים שהקבוצה האידיאולוגית היריבה חווה. על בסיס שני הנתונים חישבנו את הפער הנתפס בין תפיסות האיום. בנוסף, מדדנו את האיום מהקבוצה האידיאולוגית היריבה ואת הקיטוב הרגשי באמצעות שני מדדים מקובלים שלו - מידת החיבה שחשים כלפי הקבוצה האידיאולוגית היריבה והמוכנות לקיום אינטראקציה איתה.

תוצאות ניתוח רגרסיה בשני מקרי הבוחן איששו את הרלוונטיות של המודל. מצאנו שתפיסה של פער בתפיסת האיום החיצוני קשורה באופן חיובי לקיטוב רגשי, כך שאנשים שמעריכים שקיים פער גדול יותר בתפיסת האיום בין הקבוצות האידיאולוגיות, גם חווים רגשות שליליים יותר כלפי הקבוצה האידיאולוגית היריבה ופחות מוכנים לאינטראקציה איתה. בנוסף, ניתוח מודל תיווך הראה שאיום פנימי מהיריב הפוליטי מסביר באופן חלקי את הקשר הזה.

ממצאי המחקר מאתגרים את התיאוריה הרווחת לפיה חברות נוטות להתלכד אל מול איום חיצוני, ומצביעים על מנגנון פסיכולוגי שמסביר, באופן חלקי, את הימשכות הקיטוב הרגשי גם במציאות של סכסוך עיקש. הם מציעים שתפיסת איום משחקת תפקיד מרכזי בהשפעה של הסכסוך החיצוני על הקיטוב הפנימי, כך שפער בתפיסת האיום החיצוני מגביר את חווית האיום הפנימי שבתורה מובילה לקיטוב ופילוג במקום ללכידות מוגברת. המחקר מדגיש כי שתי שכבות הסכסוך – הפנימי והחיצוני – בלתי נפרדות ומושפעות אחת מן השנייה. הוא מבהיר את החשיבות הטמונה בבחינת מערכת הגומלין בין שתי שכבות הסכסוך תוך הדגמה של תרומתו של הקשר קונפליקטואלי אחד להסלמתו של האחר.

קיומו של קיטוב רגשי בתנאים של איום החיצוני, כפי שנמצא במחקר זה, עלול להיות הרסני במיוחד עבור חברות המעורבות בסכסוך עיקש. ראשית, סכסוכים עיקשים דורשים חוסן ויציבות מהחברות המעורבות בהם. שני הרכיבים האלו הם בין הראשונים להישחק בתנאים של קיטוב רגשי מוגבר. אבל אולי חשוב מכך, מחקרים רבים בשנים האחרונות הדגימו שקיטוב רגשי מעכב את הפעילות התקינה של המערכות השלטוניות, מונע קבלת החלטות או קידום מדיניות. צעדים מסוג זה הינם הכרחיים בדרך לפתרון סכסוכים, ובמידה ואינם מתקיים התוצאה עלולה להיות מעגל אכזרי שמזין את עצמו; הסכסוך החיצוני מגביר את הקיטוב הפנימי, שבתורו מונע את היכולת לפתור את הסכסוך החיצוני.

חשוב לציין, שצמצום הקיטוב הרגשי אינו זהה לצמצום המחלוקת האידיאולוגית. מחלוקות אידיאולוגיות הן רכיב אינהרנטי והכרחי עבור חברה דמוקרטית בריאה ומתפקדת. בחברה בסכסוך חשוב במיוחד לאפשר את קיומן של מחלוקות אידיאולוגיות, ולהותיר מקום לקולות הקוראים לסיום הסכסוך. אחרת, מלחמות יימשכו לנצח. האתגר שאנחנו מבקשים להציף הוא כיצד ניתן לקיים את הוויכוח האידיאולוגי אך להימנע מהשנאה והעוינות שקורעות את החברה מבפנים. במילים אחרות, חשוב לחדד מה הכוונה במילה ״ביחד״ בסיסמה שהוזכרה בפתיחה. ביחד לא אומר שכולם מסכימים על הפתרון, אלא שכולם מסכימים על הדרך לדבר ולהכריע לגביו. זהו אתגר מורכב שדורש המשך מחקר, אבל הוא דחוף במיוחד עבור חברות בסכסוך.

---

טל אוריאן הראל היא תלמידת דוקטורט במחלקה לתקשורת ועיתונאות, חברה במעבדת PICR לחקר סכסוכים בין קבוצות ויישובם, ועמיתת מחקר במכון טרומן לקידום השלום, כולם באוניברסיטה העברית בירושלים.

נמרוד ניר הוא תלמיד דוקטורט במחלקה לפסיכולוגיה, חבר במעבדת PICR לחקר סכסוכים בין קבוצות ויישובם, ועמית מחקר במכון טרומן לקידום השלום, כולם באוניברסיטה העברית בירושלים.

דן ונדרמולן הוא תלמיד דוקטורט במחלקה לפסיכולוגיה וחבר במעבדת PICR לחקר סכסוכים בין קבוצות ויישובם, האוניברסיטה העברית בירושלים.

פרופ׳ יפעת מעוז היא פרופ׳ מן המניין במחלקה לתקשורת ועיתונאות וראשת מכון טרומן לקידום השלום, האוניברסיטה העברית בירושלים.

פרופ׳ עירן הלפרין הוא פרופ׳ מן המניין במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים והיו״ר המייסד של מרכז אקורד: פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי.

הרשומה מתבססת על המאמר הבא:

Harel, T.O., Nir, N., Vandermeulen, D., Maoz, I., & Halprein, E. (2024). A threat to cohesion: Intragroup affective polarization in the context of intractable intergroup conflict.  Journal of Conflict Resolution. https://doi.org/10.1177/00220027241247033