אזעקת שווא - אסטרטגיית המעקב הטכנולוגי במשבר הקורונה: איכוני השב"כ ומקרה הבוחן הישראלי

ד"ר שרון חלבה-עמיר

משבר הקורונה, שהחל במרץ 2020, הציב אתגרים חסרי תקדים בפני מדינות ברחבי העולם, ואילץ אותן לנקוט באמצעים דרסטיים לבלימת התפשטות הנגיף. בהיעדר חיסונים או טיפולים יעילים בשלבים הראשונים, ממשלות רבות פנו לפתרונות טכנולוגיים, ובראשם טכנולוגיות לאיכון מגעים (CTTs = Contact Tracing Technology) במטרה לאתר שרשראות הדבקה. על רקע זה, בולטת ישראל כדמוקרטיה היחידה בעולם שבחרה להפעיל את שירות הביטחון הכללי (שב"כ), גוף שייעודו המרכזי הוא סיכול טרור ואיומים על הביטחון הלאומי, למשימת מעקב טכנולוגי אחר אזרחיה במסגרת המאבק במגפה.

במאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Corporate Communications: An International Journal  בחנתי לעומק  האם הפעלת השב"כ לאיכון מגעים אכן הייתה אפקטיבית בבלימת המגפה? זאת, תוך הצגת ניתוח רב-ממדי מקיף, החורג מבחינה משפטית או טכנולוגית צרה, ומספק תמונה הוליסטית של השיקולים וההשלכות של המדיניות הישראלית. 

על מנת לבחון את מדיניות ה CTT הישראלית, מאמץ המחקר מתודולוגיית חקר מקרה (case study) ומתבסס על ניתוח מגוון מקורות, כולל מסמכים ממשלתיים, החלטות בתי משפט, דוחות מבקר המדינה, ודיווחים תקשורתיים. ייחודו של המחקר טמון בהצגת מסגרת תיאורטית מקורית המאפשרת הערכה שיטתית של המדיניות בארבעה רבדים מרכזיים: משפטי, דמוקרטי, חברתי-כלכלי ואפידמיולוגי. המסגרת מוצגת בצורה מטריציונית בתרשים 1. גישה זו מאפשרת לבחון את יחסי הגומלין המורכבים בין התחומים השונים ולהעריך את ההצלחה הכוללת של האסטרטגיה. השימוש בפורמט מטריציוני מדגיש את הקשרים ההדדיים בין השיקולים בתחומים השונים לבין ההשלכות הנצפות של יישום טכנולוגיות המעקב.

תרשים 1.  שיקולים והשלכות בהטמעת טכנולוגיות לאיכון מגעים (CTT)

ישראל אימצה גישה כפולה לכאורה: מחד, "הכלי" של השב"כ – מערכת איכון גיאוגרפי כפוי שהתבססה על נתוני מיקום סלולריים של כלל אזרחי המדינה, שנאספו ללא הסכמתם (בעוד קודם לכן ניתן היה לעשות שימוש בנתונים אלו אך ורק בכפוף לצו בית משפט). מאידך, הושקה אפליקציית "המגן" הוולונטרית, שפותחה על ידי משרד הבריאות והתבססה על אחריות הדדית וקוד פתוח. אסטרטגיה זו הובילה לכישלון.

ניתוח המדיניות הישראלית דרך עדשת מטריצת השיקולים-השלכות חושף כישלון עקבי בכל אחד מארבעת הרבדים:

הרובד המשפטי: הפעלת "הכלי" של השב"כ הובילה (1) לפגיעה חמורה ובלתי מידתית בזכות לפרטיות, כפי שקבע גם בית המשפט בבג"צ 6732/20 האגודה לזכויות האזרח ואח' נ. הכנסת ואח' (להלן בג"צ (ACRI. (2) האזרחים היו נתונים למעקב מתמיד אחר שגרת יומם ומיקומם, ללא כל חשד לעבירה. (3) בנוסף, נפגעה הזכות לחופש התנועה עקב בידודים שגויים שנבעו מאי-דיוקים של המערכת. (4) נאספו נתונים אישיים באופן לא חוקי וללא שקיפות מספקת, (5) ואף עלה חשש לדליפת מידע בין רשויות ולשימוש בו למטרות פליליות. (6) השימוש בכלי יצר "מדרון חלקלק" מסוכן, המנרמל מעקב המוני ועלול לשמש בעתיד למטרות אחרות, תוך פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות. (7) כמו כן, עלה חשש ממשי לאי-עמידה בתקנות הגנת המידע האירופאיות (GDPR), מה שעלול היה לפגוע ביחסי הסחר עם האיחוד האירופי.

הרובד הדמוקרטי: (1) השימוש הנרחב בכלי המעקב של השב"כ יצר "דיסטופיה דיגיטלית" שבה המדינה אוספת מידע אישי על כלל אזרחיה ללא הבחנה. כפי שציינה נשיאת בית המשפט העליון דאז, כב' השופטת אסתר חיות, מדובר בצעד שעלול להדיר שינה מעיניו של כל תומך דמוקרטיה. (2) מנגד, התפתחה "מחאה סמויה" מצד אזרחים שרכשו טלפונים "טיפשים" או השאירו את מכשיריהם החכמים בבית כדי להימנע ממעקב, מה שפגע עוד יותר ביעילות הכלי. (3) בטווח הארוך, נרשמה ירידה דרמטית באמון הציבור בגופי הממשל המנהלים את המשבר (למשל, צניחה באמון בתפקוד המקצועי מ-59% ביוני 2020 ל-40.5% בלבד ביולי 2020). (4) נוצרה מציאות של מעקב קבוע, המטילה אפקט מצנן  (chilling effect)  על האזרחים ומשנה את מאזן הכוחות בחברה דמוקרטית. (5) בנוסף, חשיפת יכולותיו ומגבלותיו של השב"כ פגעה ביוקרתו כגוף ביון, (6) ונוצר תקדים מסוכן לשימוש בכלים פולשניים למטרות שאינן לוחמה בטרור.

הרובד החברתי-כלכלי: אי-הדיוק של איכון השב"כ הוביל למאות אלפי אזרחים שנשלחו לבידודים שגויים ובלתי מוצדקים. הדבר גרם לנזק כלכלי עצום, הן למשק והן לאזרחים עצמם (אובדן ימי עבודה, פגיעה בפרנסה), וכן לנזקים חברתיים ונפשיים כתוצאה מבידוד כפוי. בתחילה, לא היה מנגנון ערעור יעיל על הוראות הבידוד, וכשהוקם, קרס תחת העומס. נתונים הראו כי מתוך מאות אלפי אזרחים שנשלחו לבידוד עקב איכון השב"כ, מעטים אומתו כחולים בפועל. דוגמא מספרית, 645,000 הודעות SMS המחייבות כניסה לבידוד נשלחו בין יולי לספטמבר 2020 אולם רק כ-3.5% התגלו כחיוביים לקורונה. המשמעות היא בזבוז עצום של ימי עבודה ופגיעה כלכלית רחבת היקף ללא תועלת אפידמיולוגית משמעותית.

הרובד האפידמיולוגי: (1) "הכלי" של השב"כ התגלה כבלתי יעיל מבחינה טכנולוגית. השימוש בנתוניGPS , במקום טכנולוגיות מבוססות Bluetooth (BLE, כמו באפליקציית "המגן" ובגרסאות מתקדמות יותר שלה,(HAMAGEN 2.0  סבל מאי-דיוקים משמעותיים, במיוחד במבנים סגורים וגבוהים. כפי שצוין, דו"ח מבקר המדינה קבע כי רק 3.5% מאלו שנשלחו לבידוד בעקבות איכון השב"כ אכן היו חיוביים לקורונה, לעומת 24% הצלחה באיתור חולים באמצעות חקירות אפידמיולוגיות אנושיות סטנדרטיות. (2) המשמעות היא שמאות אלפי אנשים נכנסו לבידודי שווא, בעוד שייתכן וחולים אמיתיים כלל לא אותרו. 

למרות זאת, הממשלה לא השקיעה מספיק משאבים בתגבור מערך החקירות האפידמיולוגיות האנושי, שהיה יעיל בהרבה. (3) ההסתמכות הכמעט עיוורת על פתרון טכנולוגי "קסם" מנעה בחינה רצינית של חלופות יעילות יותר. יתרה מכך, אפליקציית "המגן" הוולונטרית, שאמורה הייתה להוות חלופה פחות פולשנית, לא קודמה באופן מספק על ידי משרד הבריאות. הציבור התקשה להבחין בינה לבין "הכלי" של השב"כ, והאמון בה היה נמוך, בין היתר בשל דיווחים על תוצאות שגויות. למרות שדרוגים ("המגן 2.0") ששיפרו את דיוקה, היא מעולם לא הפכה לאלטרנטיבה אמיתית, והממשלה המשיכה להסתמך על המעקב הכפוי והפולשני. נציגי משרד הבריאות אף הודו בדיוני הכנסת שהאפליקציה נועדה רק כאמצעי משלים.

בעוד רוב הדמוקרטיות בעולם בחרו באפליקציות מבוזרות ווולונטריות למאבק בקורונה, ישראל בלטה בחריגותה בהפעלת השב"כ למעקב המוני. חקר המקרה הישראלי מספק לקחים חיוניים לניהול מדיניות בריאות ציבורית, במיוחד בכל הנוגע לאיזון בין בריאות הציבור לזכויות הפרט. הוא ממחיש את הסכנות שבפעולות בלתי מידתיות והשלכותיהן הבלתי צפויות. כפי שהדגישה השופטת ברק-ארז בבג"צ ACRI, המאבק במגפה, גם בשם הזכות היסודית לחיים, אינו יכול להצדיק פגיעה גורפת בזכויות אדם אחרות. עקרון המידתיות חייב להיות אבן יסוד בניהול משברים. 

על ממשלות לתעדף טכנולוגיות פולשניות מינימליות, לקדם שקיפות ולבצע ניתוח עלות-תועלת מקיף. חיוני להקפיד על פיקוח שיפוטי, הפרדת רשויות ודיווח ציבורי שוטף על מידע שנאסף. אנו עדים לתקופה של הידרדרות דמוקרטית גלובלית, בה תאגידים ומדינות מפעילים כוחות מעקב חסרי תקדים על אזרחים. התקדמות הטכנולוגיה והבינה המלאכותית הפכו את שחיקת החירויות האזרחיות והזכויות לקלה באופן מדאיג. זוהי קריאת השכמה קריטית לחוקרים לשלב שיקולים אתיים ונורמטיביים בבחינת ארגונים – פרטיים וציבוריים כאחד. הזמן לפעול הוא עכשיו.

---
ד"ר שרון חלבה-עמיר היא חברת סגל בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן.

הרשומה מבוססת על המאמר הבא:
Haleva-Amir, S. (2025), "An ineffective “Big Brother”: Israeli COVID-19 technological tracing strategy", Corporate Communications: An International Journal.
https://doi.org/10.1108/CCIJ-12-2024-0225