כלכלנים בהסתדרות: הזוג המוזר?

ד״ר אסף בונדי וד״ר רונן מנדלקרן

במאמרנו, שהתפרסם לאחרונה בכתב העת New Political Economy, בחנו תופעה שנראית במבט ראשון פרדוקסלית: שיתוף פעולה בין איגודים מקצועיים – שביסודם מבקשים להגן על עובדים מפני כוחות השוק – לבין כלכלנים מהזרם המרכזי, המבססים את מומחיותם על כלכלה ניאו־קלאסית שנוטה לספקנות כלפי מרבית סוגי ההתערבות בשוק העבודה. החיבור הזה מקבל ביטוי בולט בישראל, בהסתדרות העובדים החדשה, שבשנים האחרונות עברה תהליך שאנו מכנים “התמקצעות כלכלית”. תהליך זה אינו מצטמצם למתן ייעוץ כללי או אספקת נתוני רקע; הוא כולל השתלבות פעילה של כלכלנים בעלי הכשרה ניאו־קלאסית - במקרה של ההסתדרות, אנשי אגף כלכלה של איגוד העובדים - בעמדות הנהגה ובניהול משאים ומתנים קיבוציים. כיצד יש להבין את שיתוף הפעולה המפתיע הזה, שמתרחש בשנים האחרונות?

כדי להבין את משמעות השינוי, במאמרנו חזרנו אל התשתית התיאורטית של יחסי עבודה ואל היסודות של כלכלת העבודה הניאו-קלאסית. איגודים מקצועיים נשענו לאורך המאה העשרים על מקורות כוח מסורתיים: חברות של עובדים בשורותיהם, קשרים פוליטיים יציבים, ותפקיד ממוסד סביב שולחן קבלת ההחלטות הכלכליות, לצד הממשלה וארגוני המעסיקים. לעומתם, הכלכלה הניאו־קלאסית מבקשת לראות את שוק העבודה כזירה של הקצאה יעילה, שבה השכר אמור לשקף את פריון העובד. בתוך מסגרת זו, כוחם של איגודים נראה כהפרעה מלאכותית לתפקוד השוק. לכן, עצם הופעתם של כלכלנים ניאו־קלאסיים ככוח מרכזי בתוך איגוד עובדים היא תופעה שיש לבחון לעומקה.

על מנת להבין את התופעה הזו, ואת משמעויותיה, ערכנו 29 ראיונות עומק עם כלכלנים שעוסקים ביחסי עבודה באגף הכלכלה של ההסתדרות, בממשלה ובמגזר הפרטי, כמו גם עם ראשי הסתדרות בעבר וראשי ועדים מכהנים. בנוסף,  ניתחנו גם מסמכים פנימיים של אגף הכלכלה של ההסתדרות. מקורות אלה איפשרו לנו לעקוב אחר תהליך ההתמקצעות הכלכלית של ההסתדרות, שהחל כבר באמצע שנות האלפיים, והגיע לשיאו במהלך העשור האחרון. בתקופה זו גדל האגף לכלכלה של ההסתדרות, וזכה במעמד של שחקן מפתח בהובלת יותר ממחצית ההסכמים הקיבוציים החדשים מדי שנה.

מתוך המחקר למדנו כי ההתמקצעות הכלכלית של ההסתדרות נובעת מתהליך הליברליזציה של יחסי עבודה. אחד הביטויים המרכזיים של תהליך זה הוא היחלשות מקורות הכוח המסורתיים של איגוד העובדים – ירידה מתמשכת בשיעורי ההתאגדות, פירוק מנגנוני הברית עם המפלגות, והקטנת המשקל של הסדרים ריכוזיים של  תיאום עם המעסיקים. בה בעת, תהליך זה כרוך במורכבות הגוברת של יחסי העבודה – בהיווצרותם של מבני שכר דיפרנציאליים, מענקים ובונוסים תלויי רווחים, וכן תוכניות ביטוח פנסיוני המבוססות חיסכון אישי ומושקעות בשוק ההון. מורכבות זו מהווה תוצאה של הפרטה, הרחבת הגמישות הניהולית, והתרחבות מנגנוני תגמול מבוססי ביצועים ורווחיות, והיא דורשת ידע מקצועי ייחודי, אותו מספקים הכלכלנים. בתנאים אלו, הכלכלנים הופכים למשאב עוצמה חלופי, המאפשר לאיגוד לחדש את רפרטואר הפעולה שלו ולהשיב לעצמו מידה של השפעה במשאים ומתנים מול מעסיקים ומול המדינה.

בה בעת, המחקר שלנו מלמד שהכלכלנים מביאים עימם לא רק יכולות טכניות, אלא גם מסגרת פרשנית הנגזרת מהכשרתם. במונחים תיאורטיים, הם נושאי “עוצמה מקצועית”: היכולת להגדיר בעיות ולנסח פתרונות הנתפסים כלגיטימיים בזכות מומחיותם. במקרה של ההסתדרות,  הכלכלנים מקדמים דה־פוליטיזציה של יחסי העבודה: במקום להתייחס למשא ומתן הקיבוצי כמאבק כוח בין עובדים למעסיקים, הם מציגים אותו כבעיה טכנית הדורשת פתרון רציונלי. בה בעת, הם נוטים לקדם מנגנונים ידידותיים לשוק ולמעסיקים, כגון שכר דיפרנציאלי, תגמול מבוסס ביצועים, והרחבת שיקול הדעת הניהולי. העדפות אלה תואמים את נטייתם של כלכלנים ניאו־קלאסיים להעדיף מנגנונים גמישים המותאמים לשוק

התחרותי, גם אם בכך נחלשת לעיתים ההגנה הקולקטיבית של העובדים.
לאור זאת, לא מפתיע לגלות כי הופעת הכלכלנים ככוח מוביל יצרה מתחים עם נציגים מסורתיים של ועדי עובדים. בעוד שהכלכלנים מסתמכים על סמכות מקצועית, הנציגים נשענים על כוח ארגוני ומסורת של מאבק פוליטי. במקרים שבהם הכלכלנים זכו לגיבוי הנהגת ההסתדרות, הם הצליחו להטות את הכף; במקרים אחרים, בעיקר מול ועדים חזקים, יד הכלכלנים הייתה על התחתונה. כך, הידע והמומחיות הכלכלית הם לא רק כלים טכניים, אלא גם חלק ממאבק פנימי על מקורות סמכות והגדרת מטרות האיגוד: ייצוג מקסימלי של האינטרסים של העובדים במסגרת משחק סכום אפס עם המעסיקים, או חתירה לפתרונות ״win-win״ שלוקחים בחשבון גם את האינטרסים של המעסיקים. 

בסיכומו של דבר, הניתוח שלנו מראה כי “ההתמקצעות הכלכלית” של ההסתדרות אינה תהליך שולי אלא אסטרטגיה מרכזית של התחדשות הכוח הארגוני של האיגוד. הכלכלנים מעניקים לאיגוד יתרון מובהק במשאים ומתנים, אך בו בזמן מעצבים מחדש את תוכן ההסכמים ואת האופן שבו האיגוד מבין את תפקידו. במובן הרחב יותר, מקרה זה מצביע על חשיבותו של מושג “העוצמה המקצועית” בניתוח יחסי עבודה עכשוויים. כשם שהמשפטנים תרמו ל“משפטיזציה” של יחסי העבודה – הפיכת המאבק הפוליטי בין עובדים למעסיקים להתדיינות משפטית על זכויות וחובות – כך הכלכלנים תורמים ל“כלכליזציה” שלהם – הפיכתם לדיון כלכלי-מקצועי סביב יעילות ותועלת. תופעה זו מלמדת כי כוחם של איגודים כיום אינו נובע רק ממספר החברים או מהקשרים הפוליטיים, אלא גם מהיכולת לרתום ידע מקצועי לגיוס לגיטימציה ולהשגת תוצאות. אולם, כפי שהראינו, כוח זה כרוך במחירים: שינוי התפיסה של יחסי העבודה ממאבק פוליטי לשיח טכני־מקצועי, וקידום פתרונות המותאמים לשוק החופשי. בכך מתגלה ״הזוג המוזר״ – כלכלנים ניאו־קלאסיים ואיגודים מקצועיים – לא כסתירה, אלא כשותפות חדשה המעצבת מחדש את גבולות הפעולה של העבודה המאורגנת בישראל.

אף שמחקרנו התמקד בהסתדרות, השלכותיו חורגות ממקרה זה. תהליכים דומים של התמקצעות נצפו גם באיגודים באירופה ובצפון אמריקה, אם כי לרוב סביב משפטנים או יועצים חיצוניים. אנו מציעים לראות בהתמקצעות הכלכלית תופעה רחבה יותר של הסתגלות איגודים לעידן הניאו־ליברלי. מנקודת מבט השוואתית, עולה השאלה: האם שילובם של כלכלנים ניאו־קלאסיים באיגודים הוא אסטרטגיה אוניברסלית לחיזוק כוחם בתנאי חולשה, או שמדובר במאפיין ייחודי להקשר הישראלי? ומה קורה כאשר מוסדות או קבוצות אחרות שאף הן מצויות במתח עם ההיגיון הניאו־קלאסי, כמו למשל איגודי מעסיקים או חברות מונופוליסטיות, מגייסות לשורותיהן כלכלנים? שאלות אלו מצביעות על פוטנציאל מחקרי רחב יותר, שבו המקרה הישראלי משמש כעדשה לדיון רחב בשינויי עומק ביחסי עבודה ובכלכלה הפוליטית של זמננו.

---
ד״ר אסף בונדי הוא מרצה בכיר בחוג לשירותי אנוש, בפקולטה למדעי הרווחה והבריאות באוניברסיטת חיפה

ד״ר רונן מנדלקרן הוא מרצה בכיר בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחב״ל באוניברסיטת תל אביב

הרשומה מבוססת על המאמר הבא:

Bondy, Assaf S., and Ronen Mandelkern. 2025. “An Odd Couple? When Mainstream Economists Join Forces with Trade Unions.” New Political Economy 30 (4): 556–72. doi:10.1080/13563467.2025.2460496.