תנועת ה-BDS וישראל: התגייסות בעד ונגד

איאן לוסטיק ונתנאל שילס

בהשוואה להיקף הנרחב של כתיבה "מגויסת" על תנועת ה-BDS [ראשי תיבות של Boycott, Divestment and Sanctions – חרם, הסרת השקעות וסנקציות], שביקשה להסביר מדוע וכיצד יש לקדם או להביס אותה, קיים מחסור במחקר אקדמי מתחום מדעי החברה על התנועה. יתרה מזאת, רוב המחקר הקיים התמקד באופן בלעדי או בתנועת ה-BDS או בתגובות הישראליות אליה, ורק לעתים נדירות חקר את האופן שבו הם שלובים זה בזה. במאמר שפורסם בשנת 2022 בכתב העת Israel Studies Review, אנו מנתחים את ההיסטוריה של תנועת ה-BDS ושל ההתגייסות כנגדה, תוך שימוש באותה מסגרת מושגית-אנליטית, ובוחנים הסברים חלופיים למסלולי התפתחותם.

המאמר מנתח את דפוסי התנועה הללו באמצעות שני "מודלים מושגיים" של פוליטיקה: המודל "הרציונליסטי" או מודל "הלמידה האסטרטגית", והמודל של "התחרות הפוליטית". אנו בוחנים באיזו מידה ניתן לייחס את מסלולי ההתפתחות של תנועת ה-BDS וההתגייסות נגדה לניסיון ולמידה, ובאיזו מידה ניתן להסבירם כתוצאה מהמאבקים בין יריבים בזירה הפוליטית הפלסטינית והישראלית על השגת בולטות, משאבים והשפעה. אנו משתמשים בכל אחד משני המודלים הללו כדי לעקוב אחר התפתחות תנועת ה-BDS ואחר התגובות הישראליות, תוך חלוקת מסלולי ההתפתחות ל"שלבים" או "תקופות" המופרדים על ידי נקודות מפנה. שני המודלים מדגישים מאפיינים שונים של תנועת ה-BDS וההתגייסות נגדה.

הסברים רציונליסטיים מתארים את ה-BDS כתנועה יחסית מאוחדת, מבוססת על קונצנזוס ומייצגת באופן רחב. התפתחותה מוסברת כהתאמה אסטרטגית לנסיבות משתנות, בהנחיית ועדת החרם הלאומית (BNC). מקורות ה-BDS מיוחסים בדרך כלל לוועידת דרבן בשנת 2001, שבה ארגוני חברה אזרחית קראו להטלת חרם על ישראל בדומה לזה שאורגן נגד האפרטהייד בדרום אפריקה. לאחר מספר שנים של ניסוי מבוזר בחרמות על ידי חברי תנועת הסולידריות עם פלסטין, תנועת ה-BDS הושקה רשמית בשנת 2005. בשלב הראשון של ההתפתחות, שנמשך עד סוף 2008, התמקדה התנועה בהקמת המבנה הארגוני הבסיסי שלה, בגיבוש הפלטפורמה והשיטות שלה, ובהרחבת רשתות התמיכה שלה. במהלך השלב השני, מסוף 2008 עד 2016, התנועה התרחבה במהירות בתגובה להזדמנויות שנבעו ממלחמות ישראל בעזה וצמיחת תנועות פרוגרסיביות בחו"ל. למרות שלצמיחה זו הייתה השפעה חומרית מועטה על ישראל, היא תרמה לשינוי מונחי השיח על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשלב השלישי, שהחל לאחר בחירתו הראשונה של דונלד טראמפ בשנת 2016, תנועת ה-BDS נכנסה לתקופה של מאבק מוגבר, תוך שהיא חוותה הן צמיחה בשטח והן אתגרים משפטיים גוברים, כשהתנועה ניצלה את הקיטוב הפוליטי סביב עליית הימין החדש בארצות הברית ובאירופה.

המודל השני להסבר מסלול ההתפתחות של ה-BDS בוחן כיצד התחרות בין פלסטינים ותומכיהם השפיעה על דפוסי הגיוס וההתרחבות. בעוד שקבוצות אינטרס פלסטיניות מסוימות מרוויחות מתוכנית ה-BDS, היא מזיקה לאחרות. עובדה זו מסבירה מדוע יש יותר מחלוקת ופחות ציות ל-BDS מכפי שרטוריקת הקונצנזוס והאחדות הלאומית של התנועה מרמזת. החלוקה העיקרית היא בין פעילי חברה אזרחית בשטח לבין הנהגת הרשות הפלסטינית ואש"ף. בניגוד למאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, שבו לחץ בינלאומי לווה במסעות אי-שיתוף פעולה בתוך המדינה ונתמך על ידי ארגוני התנגדות דרום אפריקאים, תנועת ה-BDS לא הצליחה לקדם רמה דומה של פעולה פנימית ולא קיבלה תמיכה דומה מהרשות הפלסטינית ואש"ף. פעילי BDS מאשימים לעתים קרובות את הרשות הפלסטינית בכך שעיכבה את צמיחת התנועה.

את המאבק בקרב הפלסטינים ביחס לתנועת ה-BDS ניתן לחלק לשלוש תקופות. בתקופה הראשונה, משנת 2005 עד 2009, תנועת ה-BDS היוותה אתגר להנהגה הפלסטינית מבלי שדחתה את הדיפלומטיה או את פרויקט בניית המדינה. במקום זאת, המארגנים הדגישו את הצורך להרחיב את הדיפלומטיה הבינלאומית במרדף אחר אסטרטגיה להפעלת לחץ על ישראל לאחר הסכמי אוסלו. כדי להגן על רשתות קליינטליסטיות חיוניות וכדי להבטיח סיוע בהדיפת האתגרים מצד חמאס, הרשות הפלסטינית ואש"ף התנגדו לדרישות ה-BDS לנטוש את שיתוף הפעולה והמשא ומתן הדו-צדדי עם ישראל. תקופה שנייה קצרה בין 2010 ל-2011 התאפיינה בהסכמה זמנית כאשר, בתגובה ללחץ מהשטח ובחיפוש אחר לגיטימציה עממית, החלה הרשות הפלסטינית לתמוך בחרם לאומי על מוצרים מההתנחלויות הישראליות. כאשר הרשות הפלסטינית נטשה את אכיפת החרם הסלקטיבי הזה, החלה תקופה שלישית, שהתאפיינה ביריבות ועוינות גוברת בין הרשות הפלסטינית לבין ארגוני החברה האזרחית, כולל תנועת ה-BDS. בשלב זה, הרשות הפלסטינית הפסיקה מעת לעת את התיאום הביטחוני עם ישראל, ואש"ף אף הכריז על אימוץ רשמי של תנועת ה-BDS בשנת 2018, אך התחייבויות אלה היו עד כה מסעות טקטיים חלשים וקצרי מועד של אי-שיתוף פעולה.

גם את ההתגייסות בהובלה ישראלית נגד החרמות ניתן להסביר באמצעות מודלים רציונליסטיים ותחרות פוליטית. בשלב הראשון של המודל הרציונליסטי, 2001-2008, רוב האסטרטגים הישראלים, קובעי המדיניות ופעילי "פרו-ישראל" ראו ב-BDS גורם שאינו משמעותי דיו כדי להתייחס אליו כאיום אמיתי. לאחר הערכת החסר הראשונית הזו, גל של פעילות BDS בתגובה למבצע עופרת יצוקה ב-2009 ותפיסת אוניית המרמרה על ידי ישראל ב-2010 הובילו להערכה מחדש. המסקנה המשותפת הייתה שלמרות שה-BDS עדיין לא היוותה אתגר כלכלי רציני והייתה בעיקר מטרד בזירות התרבותיות והמשפטיות, היא היוותה איום משמעותי לדה-לגיטימציה של ישראל. המשתתפים בדיונים אלה הסכימו על הצורך לגייס משאבים להתמודדות עם איום זה, אם כי לא הסכימו על אופן ניהול מסעות אלה, מה שהוביל לשלב של התגייסות מפוצלת. השלב השלישי החל לאחר פרסום דוח מבקר המדינה שמתח ביקורת על תגובת הממשלה לתנועת הBDS-. שלב זה התאפיין בהתכנסות סביב דרכי המאבק בתנועת הBDS- באמצעות שילוב של מעקב בתמיכת המדינה, פעילות חשאית, ותוכניות לחיזוק רשתות "פרו-ישראליות" באופן שיאפשר להן להגיב באופן מקומי וחצי-אוטונומי ליוזמות של התנועה.

מודל התחרות הפוליטית מסביר את התפתחות ההתגייסות נגד ה-BDS כמאבק בין שני מחנות או אסכולות של אליטות פוליטיות: ה"ביטחוניסטים", המגדירים את איומי הביטחון של ישראל במונחים של "כוח קשה", וקבוצה של מתחרים המתמקדת באתגרי "כוח רך" של דה-לגיטימציה בינלאומית. שני מחנות אלה של אנליסטים ותומכי ישראל ביקשו כל אחד להגדיר את האיומים העומדים בפני ישראל ולנסח תגובות שהתאימו ליתרונותיהם היחסיים.

התקופה הראשונה במודל התחרות הפוליטית החלה כאשר תומכי אסכולת "הכוח הרך" החלו לקדם תגובה מתואמת להופעת ה-BDS, ובסמוך לאחר מכן, לתבוסה בזירת יחסי הציבור הבינלאומיים במלחמת לבנון השנייה ב-2006. במהלך תקופה זו, האסכולה הביטחוניסטית של "הכוח הקשה" המשיכו לדחות את ה-BDS כחסרת משמעות. התקופה השנייה, שהחלה ב-2010 בעקבות הנראות המוגברת של ה-BDS, התאפיינה בתחרות לא מאורגנת על משאבים בין קבוצות וארגונים ישראליים בעלי יתרונות יחסיים שונים, שהניבה מערכת מפוצלת של מדיניות לא מתואמת ולא עקבית. תקופה שלישית, שהחלה בתגובה לדוח מבקר המדינה משנת 2016, ראתה התכנסות לאסטרטגיה מתואמת להגדרת ה-BDS ולמאבק בה שאיחדה את המחנות שהתחרו קודם לכן. התכנסות זו ייצגה ניצחון עבור תומכי אסכולת "הכוח הרך" וקבלה מצד מומחי "הכוח הקשה" את המציאות שה-BDS מהווה איומים אמיתיים על הלגיטימיות של ישראל עם השלכות פוטנציאליות הרסניות לטווח ארוך. למרות שהתמרונים הפוליטיים של ממשלות עוקבות יצרו שינויים ביישומה, המדיניות הרשמית של ישראל כלפי ה-BDS נשארה יחסית עקבית.

לסיכום, הניתוח שלנו של התגייסות ה-BDS וההתגייסות נגד ה-BDS מציע שהפעולה האסטרטגית הרציונלית של חברי שתי הקהילות תווכה והוגבלה על ידי תחרות פנימית. בחינה של המאבקים סביב ה-BDS כחלק ממאבק ארוך טווח על ההיקף ועל תיאור המאבק עוזרת להסביר מדוע הכישלון של ה-BDS להשפיע באופן משמעותי על כלכלת ישראל הוא מדד שגוי של הפוטנציאל שלה. התנועה הייתה שחקן מרכזי בשינוי השיח והמעורבות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני במרכזים מטרופוליטניים גדולים ברחבי העולם. השפעה זו היא מורגשת אם כי עדינה, והשלכותיה המלאות נעשות ברורות במהלך תקופות של מחלוקת מוגברת על המעורבות הגלובלית עם ישראל.

---

איאן ס. לוסטיק הוא פרופסור אמריטוס ע"ש בס ו. היימן במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת פנסילבניה.

נתנאל שילס הוא פרופסור אורח באמהרסט קולג'.

הרשומה מתבססת על המאמר הבא:

Ian Lustick and Shils, Nathaniel. 2022. "The Palestinians, Israel, and BDS: Strategies and Struggles in Wars of Position." Israel Studies Review 37(3): 28-57. https://doi.org/10.3167/isr.2022.370303.