הפילוג המאכזב: מה באמת אנחנו מרגישים כלפי המחנה השני?

מבל כרטשנר, יוליה אלעד-שטרנגר, סיון הירש-הפלר, טל אוריאן הראל ועירן הלפרין

בשנים האחרונות נדמה שהשיח הציבורי והפוליטי על היחסים בין המחנות הפוליטיים מובל על ידי קביעה אחת נחרצת: "אנחנו שונאים אותם, והם שונאים אותנו". הכותרות בעיתונים, הפוסטים ברשתות וההתבטאויות של פוליטיקאים חוזרים שוב ושוב על הנרטיב שלפיו החברה שלנו שקועה עמוק בתוך "קיטוב רגשי" שמונע על ידי שנאה יוקדת, תיעוב ואיבה הדדית. אבל כשצוללים לעומק הנתונים ולרחשי הציבור, מתגלה תמונה שונה.

למעשה, במשך שנים תפיסה זו הייתה שגויה, וזאת בשל סוגייה מתודולוגית. קיטוב רגשי נמדד בעיקר באמצעות "מדחום הרגשות", סולם מ-0 עד 100 שבו אנשים מדרגים כמה חם או קר הם מרגישים כלפי המחנה השני (למשל ימנים כלפי שמאלנים בישראל או דמוקרטים כלפי רפובליקנים בארה"ב, ולהיפך). המדחום הוא כלי מצוין לזיהוי עוצמת השליליות בין הצדדים האידיאולוגיים, אבל בו בזמן הוא אינו מאפשר לקבוע ממה השליליות הזו מורכבת. ציון נמוך במדחום הרגשי יכול לבטא את התפיסה שהאחר האידיאולוגי "רע מיסודו ורוצה להשמיד אותנו", ואז כל שנותר לנו הוא לנתק מגע, ואף לנהוג באלימות כדי להתגונן מפני פגיעה מצידו. אבל הוא יכול לבטא גם את התפיסה שהאחר "נהג באופן לא צודק" ויש לתקן זאת, או ש"ציפינו ממנו ליותר" – ובכל זאת אפשר עוד לעבוד יחד כדי להשיג מטרות משותפות.

שלוש התפיסות המובחנות האלו ייראו אולי זהות במדחום הרגשות, והן יובילו לציון נמוך וקר, אבל הן קשורות ברגשות שליליים שונים לחלוטין. בחקר סכסוכים בין-קבוצתיים אחרים ישנה ספרות ענפה של מחקרים הבוחנים שליליות בין קבוצות דרך פריזמה של רגשות נפרדים, בדיוק מהסיבה הזאת: לכל רגש – למשל, כעס, פחד, גועל, בוז, אכזבה או שנאה – יש תפיסה ייחודית שיושבת בבסיסו ומעלה אותו, והתנהגות ייחודית שהוא מוביל אליה. ספרות זו סייעה רבות להבנתם ולקידום פתרון סכסוכים בין-קבוצתיים אחרים. ואולם, ביחס לפילוג האידיאולוגי כמעט אף אחד לא עצר לשאול את השאלה הזו. במחקר שפרסמנו לאחרונה בכתב העת Cognition and Emotion בחנו זאת לראשונה, בישראל ובארה"ב, ובדקנו איזה רגש עומד בבסיס הקיטוב.

אכזבה – ולא שנאה – עומדת בבסיס הקיטוב הרגשי

שנאה היא לא סתם "סלידה חזקה"; מדובר ברגש ספציפי ונוקשה מאוד. כשאנחנו שונאים מישהו, אנחנו מניחים שהוא רע מיסודו, שבכוונתו להזיק, וחשוב מכל, שהוא לעולם לא ישתנה. לכן שנאה מולידה רק שני דחפים: לנתק מגע לחלוטין, או לנקום ולהשמיד את מושא השנאה.

לעומת זאת, הנתונים על הציבור האידיאולוגי ועל היריבות בין מחנות פוליטיים אינם מתיישבים עם ההגדרה הזו. מחקרים מראים כי רוב הבוחרים משני צידי המתרס הפוליטי מתנגדים לאלימות פוליטית, מוכנים להודות ביתרונות של המחנה היריב (למשל, ביטחון בימין מול שוויון בשמאל), ומעוניינים שהנציגים שלהם יגיעו לפשרות. אנשים לא מחפשים להתפשר או לעבוד יחד עם מי שהם רואים כ"רע מוחלט".

אנחנו הצענו הסבר אחר: היריב הפוליטי אינו זר מוחלט הנמצא מעבר לגבול, אלא אזרח באותה מדינה, שחולק איתנו היסטוריה, זיכרונות קולקטיביים ועתיד משותף. מתוך השותפות הבסיסית הזו נולדות ציפיות — שיבין מה עומד על הפרק, שייקח אחריות, ושיפעל למען הטוב המשותף. כשהציפייה הזו נשברת פעם אחר פעם, הרגש שעולה הוא לא שנאה. זוהי אכזבה. אכזבה אינה רגש נעים, היא כוללת בתוכה שליליות עמוקה ומתמשכת, ולאורך זמן היא עלולה לייצר התרחקות מהאחר המאכזב. אבל המבנה שלה שונה במהותו משנאה: אכזבה היא רגש מורכב, והיא מופיעה רק היכן שקדמה לה ציפייה חיובית לתוצאה רצויה. במילים אחרות, היא מתרחשת דווקא במקרים שבהם יש קשר משמעותי — הקשר שהוליד מלכתחילה את הציפיות החיוביות — ושבעומק הדברים היינו רוצים שהוא ייראה אחרת.

מה עשינו ומה מצאנו?

בדרכנו למסקנה הזו ערכנו חמישה מחקרים בשתי מדינות: ראשית, ערכנו ארבעה מחקרים בארה"ב (עם 3,374 משתתפים במצטבר) שנפרשו על פני שנה פוליטית דרמטית — מימים ספורים לפני הפריצה לקפיטול בינואר 2021 ועד תחילת 2022. בנוסף, ערכנו בישראל מחקר עם מדגם מייצג (עם 894 משתתפים יהודים-ישראלים) שנערך כחצי שנה לאחר הקמת ממשלת האחדות. בכל המחקרים ביקשנו מהמשתתפים לדרג את ששת הרגשות הנפרדים (כעס, שנאה, בוז, גועל, פחד ואכזבה) כלפי אזרחים מן המחנה השני (לא כלפי פוליטיקאים). לאחר מכן בדקנו אילו מהרגשות הללו מתואמים עם ציוני מדחום הרגשות.

התוצאות היו חד-משמעיות וחזרו על עצמן בכל המחקרים: אכזבה מהיריבים הפוליטיים הייתה הרגש הדומיננטי ביותר ביחס ליריבים, בעוד שעל שנאה כלפיהם דיווח מיעוט קטן בלבד. בישראל, למשל: ממוצע האכזבה עמד על 4.58 (מתוך 7), לעומת ממוצע שנאה של 2.29 בלבד. כשערכנו ניתוח סטטיסטי משולב (רגרסיה ליניארית מרובת משתנים) כדי לראות מה מנבא את הקיטוב, האכזבה נמצאה המנבא החזק ביותר וכן היחיד שהיה עקבי לאורך כלל המחקרים, האוכלוסיות וקבוצות פוליטיות. כלומר ככל ששמאלנים הרגישו אכזבה רבה יותר מימנים (ולהפך) ככה הם דירגו את המחנה השני באופן שלילי יותר או קר יותר. שנאה כלל לא הייתה קשורה לקיטוב. כעס הראה קשר, אך חלש יותר, ורגשות כמו פחד, בוז או גועל לא שיחקו תפקיד משמעותי. 

בנתונים האמריקאיים מצאנו ממצא נוסף: אכזבה הייתה הרגש השלילי היחיד שהיה מתואם באופן חיובי עם תפיסות חיוביות של הטוב המשותף. ככל שאנשים היו מאוכזבים יותר מהמחנה השני, כך הם תמכו יותר בשיתוף פעולה בין-מפלגתי, הדגישו את החשיבות של האינטרס הלאומי המשותף, וסברו שאזרחים משני הצדדים צריכים לנהוג זה בזה באדיבות ולעזור זה לזה. שנאה, לעומת זאת, נקשרה לתפיסות האלה בכיוון ההפוך, השלילי.

מה המשמעות של הממצאים הללו?

לממצאים האלה יש השלכה ישירה על השיח הציבורי. אם הרוב המכריע של הציבור אינו שונא אלא מאוכזב, הנרטיב בתקשורת ובפוליטיקה לא רק שגוי - הוא מזיק. כשחוזרים ומספרים לנו שהצד השני שונא אותנו, אנחנו מרימים ידיים, מפסיקים לחפש שותפים ובמקרה הקיצון אף עשויים לנקוט באמצעים אלימים על מנת להגן מפגיעת היריב. עם זאת, לא מדובר בחדשות טובות. אכזבה היא רגש עמוק, וכשהיא מתמשכת היא שוחקת. היא מרחיקה אנשים, ובסופו של דבר - מי שמתאכזב יותר מדי פעמים, פשוט מפסיק לצפות לפעולות חיוביות או ערכיות של היריבים.

ובכל זאת, יש כאן פתח לאופטימיות זהירה. המרחק בין "הם רוצים ברעתי" לבין "הם אכזבו אותי" הוא מפתח קריטי לכל ניסיון לאחות את השברים. שנאה נועלת את הדלת ומסיימת את המחזה. אכזבה, מעצם טבעה, מעידה על כך שמישהו עדיין עומד מעבר לדלת ומחכה שנצליח, יחד, להגיע אל המטרות המשותפות.

יחד עם זאת, חשוב לומר שהמחקרים במאמר הינם מתאמיים ולא ניסויים, כלומר הממצאים מצביעים על קשר סטטיסטי בין אכזבה וקיטוב רגשי, אך לא על קשר סיבתי. בנוסף, המשתנים במחקרים השונים מתבססים על דיווח עצמי והם בחנו אך ורק את  הציבור הישראלי והאמריקאי.

מבל כרטשנר היא דוקטורנטית במחלקה למדעי המדינה בבר אילן מונחית על ידי פרופ עירן הלפרין פרופ סיון הירש הופלר ופרופ יוליה אלעד שטרנגר. חברה במעבדה לחקר ופתרון סכסוכים בין קבוצתיים PICR במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

פרופ יוליה אלעד-שטרנגר היא פרופסורית לפסיכולוגיה חברתית ופסיכולוגיה של סכסוכים במכון לפסיכולוגיה באוניברסיטת הבונדסוור מינכן, גרמניה.

פרופ' סיון הירש-הפלר היא חברת סגל בכירה בבית ספר לאודר לממשל באוניברסיטת רייכמן, והמנהלת האקדמית של תוכנית רבין למנהיגות. 

ד"ר טל אוריאן הראל היא פוסט-דוקטורנטית, המרכז לרשתות מידע ודמוקרטיה, בית הספר לתקשורת אננברג באוניברסיטת פנסילבניה. 

פרופ' עירן הלפרין הוא ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, ראש מעבדת PICR ומייסד מרכז "אקורד".

הרשומה מבוססת על המאמר הבא:

Kretchner, M., Elad-Strenger, J., Hirsch-Hoefler, S., Orian-Harel, T., & Halperin, E. (2026). The disappointing (not hateful) divide: uncovering the negative emotions at the heart of affective polarization. Cognition and Emotion, 1–20. https://doi.org/10.1080/02699931.2026.2639074

הרשומה עלתה באתר בספטמבר 2026.