מה בא קודם: ציפיות לגבי השלום או התמיכה בפשרה?

אלון יקטר ולירן הרסגור

בוויכוח הישראלי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני נהוג לחשוב על עמדות כלפי משא ומתן ופשרה בראש ובראשונה במונחים אידיאולוגיים. אלא שהסבר כזה מתעלם מהשאלה: עד כמה העמדות שלנו תלויות בהערכותינו את מידת ההיתכנות המעשית של הגעה להסכם?

מאחורי השאלה הזאת עומדות שתי תפיסות שונות של האופן שבו אנשים מגבשים עמדות פוליטיות. לפי הראשונה, אנשים מעדכנים את תפיסת המציאות שלהם בעקבות מידע חדש, ובהמשך גם מתאימים אליה את העדפותיהם. אם, למשל, מתקבל מידע שלפיו הצד השני מעוניין בהסדר ושיש סיכוי ממשי להגיע אליו, פשרה הופכת בעיני הציבור לכדאית וישימה יותר. הגישה השנייה מדגישה "חשיבה מוּנעת" (motivated reasoning): אנשים נוטים לפרש מידע חדש דרך העמדות שכבר יש להם. כלומר, העמדות הקיימות שלנו מטות את תפיסת המציאות, וימנים או שמאלנים יפרשו את אותו מידע באופן אחר. במקרה כזה, מה שנראה כמו השפעה של ציפיות לשלום על עמדות הוא למעשה הסיפור ההפוך: האידיאולוגיה היא שמעצבת את הערכת המציאות. חשוב גם להבחין בין ציפייה לבין תקווה. במאמר לא בחנו עד כמה אנשים רוצים שלום, אלא עד כמה הם מאמינים שהוא צפוי לקרות. כלומר, השאלה היא מה אנשים חושבים שסביר שיתרחש בעתיד, ולא מה הם היו רוצים שיקרה.

מכאן נובעת שאלת המחקר שלנו: האם שינוי בציפיות לגבי האפשרות להגיע לשלום גורם לאנשים לשנות את עמדותיהם לגבי פשרה? או אולי כיוון הסיבתיות הפוך, כך שמי שתומך ממילא בפשרה נוטה גם להאמין שהיא תצליח, ומי שמתנגד לה משתכנע ממילא שאין סיכוי לשלום? במאמר שהתפרסם ב-2025 בכתב העתBritish Journal of Political Science, בחנו את שתי האפשרויות באמצעות שתי סדרות של נתוני דעת קהל של יהודים ישראלים לאורך כמה עשורים.

עשרים שנה של נתוני דעת קהל

ראשית, לצורך המחקר השתמשנו בנתוני "מדד השלום", המכילים סקר חודשי המבוסס על מדגמים מייצגים של הציבור היהודי בישראל. בחנו שתי שאלות שנשאלו בין 2001 ל-2020: האם המשיבים מאמינים שמשא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית יוביל בשנים הקרובות לשלום (ציפיות), והאם הם תומכים בקיום משא ומתן כזה (תמיכה עקרונית). סדרת הנתונים הארוכה מאפשרת לשאול לא רק אם שתי העמדות קשורות זו לזו, אלא גם מי משתנה לפני האחרת. לשם כך השתמשנו במודל סטטיסטי של סדרות עתיות מסוג VAR שבודק האם רמת הציפיה לשלום בחודשים קודמים עוזרת לנו לנבא את התמיכה במשא ומתן בחודש הנוכחי, מעבר למה שכבר אפשר לנבא על סמך רמת התמיכה במשא ומתן בעבר. במקביל הוא בודק גם את הכיוון ההפוך – האם התמיכה במשא ומתן בעבר מנבאת שינוי מאוחר יותר בציפיות. בניתוח הסטטיסטי שלנו המודל מתחשב בארבעת החודשים הקודמים, וכן בגורמים חיצוניים שיכולים להשפיע בו-זמנית גם על הציפיות וגם על העמדות, ובהם מספר ההרוגים הישראלים והפלסטינים, ירי רקטות מעזה, פסגות משא ומתן ושינויים בהנהגה הישראלית והפלסטינית בחודשים לפני כן.

התוצאות מראות ששינויים בציפיות לגבי האפשרות להגיע להסכם מקדימים שינויים בתמיכה במשא ומתן. לעומת זאת, לא נמצאה עדות לכיוון ההפוך: שינויים בתמיכה במשא ומתן אינם מנבאים לאחר מכן שינוי בציפיות לשלום. כלומר, שינוי בציפיות מעצב עמדות מדיניות ולא להיפך. 

תרשים 1 ממחיש את גודל השינוי ואת האופן שבו הוא מתפתח לאורך זמן. העקומה מעריכה באופן סטטיסטי כיצד התמיכה במשא ומתן משתנה בחודשים שלאחר שינוי חד בציפיות לשלום (כאשר כל שאר התנאים מוחזקים קבוע). שינוי של סטיית תקן אחת בציפיות מוביל לעלייה של כ-4.4 נקודות ברמת התמיכה במשא ומתן. לאחר מכן ההשפעה נחלשת בהדרגה, אך אינה נעלמת מיד ונמשכת לאורך כשנה. במילים אחרות, שינוי במה שהציבור חושב שסביר שיקרה בעתיד אינו קשור רק לתנודה רגעית בעמדות, אלא עשוי להקדים שינוי מתמשך יותר בתמיכה במדיניות.

תרשים 1. השפעת שינויים בציפיות לשלום לאורך זמן על מידת התמיכה במשא ומתן

 
מקרא. האזור האפור מציין רווח סמך של 95%. 

בין 1977 ו-2006: השפעת ביקור סאדאת והבחירות ברשות הפלסטינית 
בשלב השני של המחקר עברנו לרמת הפרט וניצלנו שני אירועים היסטוריים שיצרו שינוי חד ובלתי צפוי בציפיות של ישראלים לגבי האפשרות להגיע לשלום, אחד בכיוון שלילי ואחד בכיוון חיובי, כדי לדמות מעין ניסוי טבעי. בשני המקרים היו סקרי דעת קהל שנערכו זמן קצר לפני האירוע וסקרים דומים שנערכו מיד אחריו. מכיוון שתזמון האירועים היה בלתי צפוי, ניתן להשוות בין מי שבמקרה רואיינו לפני האירוע לבין מי שרואיינו אחריו ולבדוק האם החשיפה למציאות החדשה, שלוותה בשינוי בציפיות, גם גררה עמדות שונות. בניתוח הסטטיסטי השווינו את רמת התמיכה בפשרה לפני ואחרי כל אירוע, ובדקנו שהתוצאה נשמרת גם כאשר מביאים בחשבון גיל, מגדר, השכלה ודתיות. בנוסף, חזרנו על הניתוח בנפרד בקרב מצביעי ימין ומצביעי שמאל, כדי לבדוק האם מידע חדש משפיע באופן שווה על אנשים עם אידאולוגיות שונות. 

האירוע השלילי היה ניצחון חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני בינואר 2006. הניצחון היה מפתיע: הסקרים והסיקור התקשורתי צפו ניצחון של פת"ח, ולאחר הבחירות חמאס סירב להכיר בישראל ובהסכמים קודמים. לצורך הניתוח השתמשנו בסקרי "מדד השלום": 1,016 נשאלים שרואיינו בנובמבר ובדצמבר 2005, לפני ניצחון חמאס, הושוו ל-1,005 נשאלים שרואיינו בפברואר-אפריל 2006, אחריו. העמדה שנבדקה הייתה התמיכה במשא ומתן לשלום עם הרשות הפלסטינית. 

האירוע החיובי התרחש כמעט שלושים שנה קודם לכן. בנובמבר 1977 הודיע נשיא מצרים אנואר סאדאת במפתיע על נכונותו להגיע לישראל, וכעבור ימים אחדים הגיע לירושלים ונאם בכנסת. כאן השתמשנו בסדרת סקרים דו-שבועית: 1,075 נשאלים שרואיינו באוקטובר, לפני הביקור, הושוו ל-1,048 שנשאלו במהלך השבועיים שלאחריו. במקרה הזה בדקנו את מידת הנכונות לוויתורים בשטחים שנכבשו ב-1967 בתמורה לשלום עם מדינות ערב. 

נקודה קריטית לניתוח היא שהאירועים אכן שינו את הציפיות לגבי הסיכוי לשלום: נתוני סקרים שנערכו סביב שני האירועים מראים כי לאחר כל אחד מהם השתנו הציפיות לשלום באופן מיידי ובכיוון הצפוי – כלפי מטה לאחר ניצחון חמאס וכלפי מעלה לאחר ביקור סאדאת. תרשים 2 ממחיש בצורה ישירה את הממצא המרכזי. בצדו האחד, ניצחון חמאס מלווה בירידה בתמיכה בפשרה. בצדו השני, ביקור סאדאת מלווה בעלייה בתמיכה בפשרה. התרשים מציג את התוצאות בכלל המדגם, לאחר הכנסת משתני הבקרה, ובנפרד בקרב מצביעי שמאל וימין.

תרשים 2. השפעת זעזועים בציפיות על התמיכה בפשרה: ניצחון חמאס ב-2006 וביקור סאדאת ב-1977
 

מקרא. הקווים האנכיים מציינים רווחי סמך של 95%. 

חשוב במיוחד שהשינוי אינו מוגבל למחנה הפוליטי שהיה מלכתחילה "מוכן להשתכנע". בשני האירועים רואים תגובה בכיוון הצפוי גם בקרב מצביעי ימין וגם בקרב מצביעי שמאל. 

מסקנות לעתיד

הממצא החשוב ביותר של המחקר הוא שעמדות פוליטיות אינן רק ביטוי של אידיאולוגיה. הן מושפעות גם מהאופן שבו אנשים מעריכים את המציאות שסביבם. עמדה נצית יכולה לבטא לא רק התנגדות עקרונית לפשרה, אלא גם לנבוע מפסימיות פרקטית לגבי הסיכוי שפשרה תצליח. הנקודה הזאת רלוונטית במיוחד לישראל שאחרי 7 באוקטובר ולמלחמה הממושכת שבאה בעקבותיו. המאמר עצמו אינו בוחן את התקופה הזאת, ולכן אי אפשר להסיק ממנו מה גרם לשינוי כזה או אחר בדעת הקהל מאז. אבל הוא מציע דרך חשובה לחשוב עליו. אירוע בסדר גודל של 7 באוקטובר, ולאחריו מלחמה ממושכת, יכולים לשנות לא רק רגשות או זהויות פוליטיות, אלא גם את הערכת המציאות: מה הציבור חושב על כוונותיו של הצד השני ועל עצם האפשרות להגיע בעתיד להסדר יציב.

מכאן נובעת גם מסקנה פחות דטרמיניסטית. אם חלק מההקשחה בעמדות נובע משינוי באופן שבו אנשים תופסים את המציאות, אין הכרח לראות בכל שינוי כזה מעבר אידיאולוגי בלתי הפיך. כשם שאירועים שליליים יכולים להפוך הסדר לפחות מתקבל על הדעת, אירועים שמשנים את הערכת המציאות יכולים, עקרונית, לפעול גם בכיוון ההפוך. סאדאת הוא אולי הדוגמה הדרמטית ביותר לכך: מה שנראה כמעט בלתי אפשרי יכול להפוך בתוך זמן קצר לאפשרות פוליטית ממשית.

לכן השאלה הפוליטית אינה רק במה הציבור מאמין, אלא גם מה המציאות והפוליטיקאים נותנים לו סיבה להאמין שאפשרי. זהו הבדל חשוב במיוחד כשמנסים להבין כיצד דעת הקהל בישראל משתנה, וכיצד היא עשויה להשתנות שוב בעתיד.

ד"ר אלון יקטר הוא מרצה בכיר בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, אוניברסיטת תל אביב.  ד"ר לירן הרסגור היא מרצה בכירה בבית הספר למדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה.

הרשומה מבוססת על המאמר הבא: 

Yakter Alon, and Liran Harsgor. 2025. Disentangling the Relationship Between Prospective Expectations and Policy Preferences in Violent Conflicts. British Journal of Political Science 55: e98. DOI: 10.1017/S0007123425100550