רגשות, פופוליזם ודמוקרטיה: על ספרן של אווה אילוז ואביטל סיקרון, "רגשות נגד דמוקרטיה"
אביטל סיקרון
בעשורים האחרונים, הזירה הפוליטית העולמית עוברת שינוי עמוק, כאשר מדינות רבות מתמודדות עם משברים פוליטיים הנובעים מעליית הפופוליזם. תופעה זו מתרחשת גם בישראל. בשיח יומיומי, המילה "פופוליזם" משמשת ככינוי גנאי לפוליטיקה פשטנית שמנסה לפנות לקהל הרחב, למשל על ידי קידום יוזמות פופולריות אך מזיקות למדינה בטווח הרחוק. לעומת זאת, בשיח אקדמי פירוש המילה שונה. פופוליזם הוא סגנון שיח המציג את המציאות כמאבק מתמיד בין "העם" לבין "האליטה". העם מוצג כמי שמבטא צרכים ורצונות אותנטיים, כקבוצה הומוגנית הגונה וטובה, ואילו האליטה מתוארת כמניפולטיבית ומושחתת. לעיתים קרובות מתלווים לפוליטיקה הפופוליסטית מאפיינים בעייתיים נוספים, כמו דמוניזציה של קבוצות מיעוט, שחיקה של מוסדות דמוקרטיים, עלייה בפופולריות של אידיאולוגיות לאומניות, קיטוב פוליטי, ועליית קרנם של מנהיגים סמכותניים. אחד המאפיינים הבולטים של הפופוליזם הוא ניצול של רגשות ככלי לגיטימציה המסייע למנהיגים פופוליסטיים לקבל תמיכה ציבורית.
הספר "רגשות נגד דמוקרטיה", שיצא לאור בשנת 2024 בהוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, עוסק במימד הרגשי של הפופוליזם וכך מסייע להבין את הקשר בין רגשות לבין התחזקות המגמות הפופוליסטיות. מחקר זה מתמקד בארבעה רגשות מרכזיים – פחד, סלידה, טינה ואהבת המולדת – ובוחן כיצד כל אחד מהם מתבטא בפוליטיקה ומשרת מגמות פופוליסטיות בישראל וברחבי העולם. רגשות אלו תמיד קיימים בפוליטיקה במידה מסוימת, ויכולים לשרת מגוון אג'נדות. אולם, הספר מתמקד במערכת היחסים בינם לבין פוליטיקה פופוליסטית ואנטי-דמוקרטית באופן ספציפי, ובמיוחד ברקע ההיסטורי והתרבותי שיצר קרקע פורייה לניצול הרגשות הללו בישראל.
הפרק הראשון מתמקד ברגש הפחד. פחד הוא כלי אסטרטגי בידי פוליטיקאים פופוליסטיים המנצלים אותו ומעצימים תחושות של אי-ודאות ואיום מתמיד. לדוגמה, במדינות רבות בעולם מנהיגים פופוליסטיים מלבים פחד מפני הגירה. אך עבור ישראל והעם היהודי, הפחד הוא בעל הקשר היסטורי עמוק יותר. כעם שחווה היסטוריה ארוכה של רדיפה וטראומה, הפחד נחרת בתודעה של העם היהודי. הקמת מדינת ישראל נתפסה עבור רבים כפתרון לאיומים הבלתי פוסקים על היהודים ברחבי העולם. אולם, הפחד המשיך ללוות את התודעה הלאומית גם לאחר הקמת המדינה: הפחד מהאחר והתחושה כי איום קיומי על המדינה נוכח תמיד, שימשו כמנגנון הצדקה לשלילה של זכויות אדם והתעלמות משלטון החוק. נוצרה בישראל האמונה שניתן לעשות כמעט הכל כדי לשמור על הביטחון, גם אם עקרונות דמוקרטיים ייפגעו בדרך. נטיות אלה אמנם מלוות את הפוליטיקה הישראלית כבר שנים רבות, אך לאורך הדרך, העובדות השתנו. כמדינה צעירה, קיומה של ישראל היה הרבה יותר נתון בספק ממה שהוא כיום, ולמרות זאת, פוליטיקאים עכשוויים כמו נתניהו ממשיכים לצייר כל איום כאיום קיומי ולנצל לטובתם את פחדי הציבור.
הספר נכתב לפני אירועי 7 באוקטובר, וקריאת הפרק על פחד לאחריהם מעלה שאלה: הפרק מתמקד בפחדים שהפוליטיקה מעוררת גם כאשר אין להם אחיזה במציאות. אולם, ב-7 באוקטובר ובתקופה שלאחריו, מאות אלפי אזרחים ישראלים עמדו בפני סכנה קיומית מציאותית עד מאוד. אם כן, האם הניתוח המוצע בספר עדיין רלוונטי למצב החברה הישראלית כיום? הפחד נוכח כעת יותר מתמיד בתודעה הישראלית וכך גם הסכנה שהוא מהווה עבור הדמוקרטיה. לכן, הטענות המובאות בספר על כוחו הפוליטי של הפחד, ובפרט על תפקידו בדרדור של הדמוקרטיה, חשובות כעת יותר מתמיד.
הפרק השני בספר מתמקד ברגש הסלידה. לסלידה יש תפקיד ביולוגי: היא נועדה לשמור על הגוף מפני חומרים מזהמים וסכנות אחרות בסביבתנו. אולם, הסלידה יכולה לשמש גם ככלי חברתי שמגדיר היררכיה והבדלים בין קבוצות שונות. סלידה ביולוגית מרחיקה את הפרט מחומרים מזהמים או טמאים. באופן דומה, סלידה חברתית נועדה להפריד בין אנשים שמוגדרים כ"טמאים" לאלה שמוגדרים כ"טהורים". מכיוון שהפרדה חברתית כזו מושתתת על עקרונות הישרדות ביולוגיים, ההפרדה החברתית נראית גם היא כטבעית ומובנת מאליה, ובכך מקשה על ביקורת וערעור. הדבר מהווה כלי יעיל עבור תנועות גזעניות ופופוליסטיות, אשר משתמשות בסלידה כדי לסמן ולהרחיק את "האחר". במדינת ישראל, פלסטינים נתפסים כקבוצה חברתית נפרדת בתכלית שצריך להרחיק בינה לבין קבוצת הפנים, דהיינו, יהודים. אך הסלידה לא עוצרת שם. כמו הסלידה הביולוגית, גם הסלידה החברתית עלולה להיות "מדבקת", כך שמי שנתפס כקרוב לגורם טמא הופך לטמא בעצמו: הסלידה מפלסטינים יוצרת סלידה מפעילי זכויות אדם שמסייעים להם, מאידיאולוגיה שרואה אותם כשווי זכויות, ואף מהשמאל הפוליטי בכללותו. כך, הדמוניזציה הפופוליסטית כלפי קבוצות מיעוט מתורגמת גם לקיטוב פוליטי עוצמתי, כאשר צד אחד נתפס על ידי האחר כמעין אויב.
הרגש השלישי הנדון בספר הוא הטינה. קבוצות שמצפות להנות משוויון זכויות מלא ירגישו טינה כאשר הן חשות כי נגרם להן עוול. כך, טינה אינה רק חוויה אישית, אלא יכולה להיות מנגנון קולקטיבי הנושא דרישה לתיקון חברתי. למרות שאפשר לראות בטינה מניע לשינוי חברתי אוניברסלי, השימוש הפופוליסטי בה נוטה להתמקד בקיפוח של קבוצה אחת בלבד. חמור מכך, פוליטיקאים פופוליסטיים שמעודדים רגשות טינה לא בהכרח ישאפו לתקן את אי השוויון בחברה, כי המשך קיומו של אי השוויון משמר את הטינה, שמסייעת להם לגרוף הון פוליטי. דוגמה מרכזית לכך היא השימוש של מפלגות כמו ש"ס והליכוד ברגשות טינה כדי למשוך מצביעים מזרחים, תוך הדגשת האפליה ההיסטורית שחוו אך מבלי להציע פתרונות ארוכי טווח לצמצום פערים בין קבוצות שונות בישראל. באופן זה, רגש אשר בנסיבות אחרות יכול לקדם שינוי חברתי חיובי, מנוצל על ידי גורמים פוליטיים אשר אינם חותרים לפתרון הבעיות האמיתיות של החברה.
הפרק הרביעי עוסק בגרסה הפוליטית של רגש האהבה: אהבת המולדת. באופן מפתיע, רגש האהבה המאחד כביכול עלול דווקא ליצור קיטוב. יש לכך כמה סיבות. ראשית, אהבה למדינה המבוססת על לאומיות אתנית של קבוצה אחת בלבד בהכרח מדירה את מי שאינם שייכים לקבוצת הפנים, כלומר לרוב האתני. בישראל, לאומיות יהודית משמשת ככלי לגיבוש הקבוצה הדומיננטית ולחיזוק הקשר בינה לבין המדינה, אך היא גם מונעת מאזרחי המדינה שאינם יהודים להיות חלק מהזהות הלאומית ולקחת חלק באותה אהבה למולדת. שנית, כאשר אהבת המולדת מקבלת מאפיינים דתיים, כאשר ההצדקה לקיומו של הלאום הוא ציווי אלוהי וכתבים דתיים, עלולים להיווצר הבדלים במידת הפטריוטיות של אזרחים על בסיס רמת הדתיות והאמונה, וכך נוצר קיטוב פנימי נוסף. לבסוף, ניכרת גם הבחנה מעמדית סביב הלאומיות – בעוד שקבוצות ממעמד סוציו-אקונומי גבוה נוטות לאמץ ערכים אוניברסליים, קבוצות ממעמד נמוך מוצאות בנאמנות הלאומית אמצעי להגברת הביטחון והזהות הקולקטיבית שלהן. באופן זה, אהבת המולדת, שלכאורה נתפסת כרגש חיובי שיוצר לכידות, הופכת לכלי שמדגיש את ההבדלים האתניים, הדתיים והמעמדיים בחברה.
ניתוח מעמיק של המבנה הרגשי מאחורי הפופוליזם מצביע על כך שרגשות אינם רק חוויה פסיכולוגית אישית, אלא כוחות עוצמתיים בעלי השפעה ניכרת על עמדות והחלטות פוליטיות. הספר מנסה לענות על שאלה מתמיהה שמתעוררת לנוכח התמיכה בפופוליזם סמכותני: כיצד ייתכן שאנשים המבקשים לחיות במדינה דמוקרטית תומכים במנהיגים הפועלים בניגוד לעקרונות הדמוקרטיה? רגשות עומדים מאחורי העדפות פוליטיות סותרות מסוג זה, שנראות "לא רציונליות", כי רגשות גורמים לנו להתעלם מעובדות ומאינטרסים אישיים. לפיכך, ניתוח מעמיק של המימד הרגשי של הפופוליזם מאפשר הבנה מעמיקה יותר של הסתירות הפנימיות המאפיינות אותו ושל האיומים שהוא עלול להציב עבור הדמוקרטיה.
---
אביטל סיקרון היא תלמידת דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית
הרשומה מבוססת על הספר הבא: