חיילים מהתפוצות בצה"ל: מֵעֵבֶר לאידיאולוגיה ציונית

ליאור יוחנני

בחודשים האחרונים, בעקבות מלחמת "חרבות ברזל", זכו חיילי צה"ל מהתפוצות, המוגדרים "חיילים בודדים", לתשומת לב תקשורתית רבה. כתבות רבות מתארות את גבורתם של אלפי צעירים יהודים שעזבו את חייהם בארצות הברית כדי להתגייס לצה"ל, מונעים ממחויבות אידיאולוגית להגן על המולדת של העם היהודי. כחוקר המתמחה במניעים בקשר שבין צבא, הגירה ואזרחות, אני סבור שהדגשת המחויבות הציונית-אידיאולוגית מספקת תמונה חלקית בלבד של מניעי הצעירים מהתפוצות להתגייס לצה"ל. המחקר שלי, שהתבסס על סקר מקיף וראיונות עומק מגלה תמונה מורכבת יותר.

המקרה הישראלי ייחודי בנוף העולמי של גיוס חיילים מהתפוצות. בשונה ממדינות אחרות, שם גיוס חיילי תפוצות מתרחש בעיקר בעתות משבר (כמו באוקראינה כיום ויוגוסלביה בשנות התשעים) או במסגרת חובת גיוס לאזרחים בחו"ל (כמו בדרום קוריאה), בישראל התפתחה מערכת ממוסדת של גיוס מתנדבים מהתפוצות, גם בתקופות שגרה. זוהי יוזמה ממלכתית המשלבת את משרד הביטחון, משרד העלייה והקליטה, ארגונים יהודיים מרכזיים וקהילות יהודיות וישראליות בחו"ל.

במחקר שלי, שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Comparative Migration Studies, ביקשתי להבין מי הם החיילים הבודדים המתגייסים לצה"ל ומה מניע אותם להתגייס, במיוחד כשאין מצב חירום או חובת גיוס. כדי לענות על שאלות אלו, ערכתי סקר מקיף בקרב למעלה מ-1,100 חיילים בודדים וראיונות עומק עם כ-100 מהם. בנוסף, ראיינתי שורה של אנשי מפתח בארגונים המגייסים ומסייעים לחיילים בודדים, שסיפקו פרספקטיבה מוסדית על התופעה. ניתוח הממצאים שילב בין הנתונים הכמותיים מהסקר, שאפשרו לזהות דפוסים רחבים ומגמות מרכזיות, לבין הראיונות שסיפקו הבנה מעמיקה של המניעים והחוויות של החיילים.

הבחנתי בשלוש קבוצות עיקריות של חיילים מהתפוצות, כל אחת עם פרופיל ומניעים ייחודיים: יהודים מצפון אמריקה; יהודים ממדינות ברית המועצות לשעבר – זוהי הקבוצה הגדולה ביותר של חיילים בודדים מחו"ל, על אף העיסוק התקשורתי המועט בהם; וישראלים-אמריקאים שגדלו בצפון אמריקה להורים ישראלים ונבחנים סוציולוגית מיהודים אמריקאים.

יהודים מצפון אמריקה מגיעים בדרך כלל מקהילות יהודיות מבוססות ודתיות, שם ספגו חינוך ציוני מגיל צעיר. הם גדלו על ערכים המקדשים עלייה לישראל ושירות בצה"ל, והשתתפו בתכניות נוער ציוניות. אולם מעבר למניע האידיאולוגי, רבים מהם מחפשים מפלט מלחצים בקהילותיהם - למשל הציפייה להצלחה אקדמית - ורואים בישראל נתיב חלופי להצלחה ומעמד חברתי. עבור חלקם, הציונות משמשת נרטיב נוח המסווה מניעים מורכבים יותר, כמו רצון להימלט מסביבה משפחתית מורכבת, מערכים קהילתיים שמרניים ומנורמות חברתיות מגבילות. רבים מהם מגיעים לישראל במסגרת תוכניות התנדבות ארוכות של מספר חודשים עד שנה ושוקלים הגירה ארוכת טווח לישראל.  השירות הצבאי נתפס כחוויה הישראלית האותנטית והאולטימטיבית דרכה ניתן לחוות ולהכיר לעומק את החברה הישראלית, ללא התיווך והפילטרים של תוכניות כמו מסע ותגלית.

יהודים מברית המועצות לשעבר מציגים גישה פרגמטית לחלוטין כלפי השירות הצבאי. בעוד שהרקע היהודי הופך את ישראל ליעד הגירה אטרקטיבי, הציונות אינה המניע העיקרי. הם רואים בישראל הזדמנות לחיים טובים יותר, עם מוסדות להשכלה גבוהה נגישים, הזדמנויות תעסוקה, וחופש רב יותר. רבים מהם מגיעים דרך תכניות ייחודיות המאפשרות להם ללמוד בישראל ולהכירה (נעל"ה, סל"ה). שירות צבאי נתפס לרוב כהמשך טבעי של תהליך ההגירה או "מס" שעליהם לשלם כדי לחיות במקום טוב יותר. הפרגמטיות מתבטאת גם בסוג השירות המועדף: הם מעדיפים תפקידים שיספקו הכשרה מקצועית משמעותית לחיים האזרחיים, כמו נהגים, טכנאים, או אסיסטנטים רפואיים, על פני תפקידי לחימה ותפקידים אחרים בעלי יוקרה וסטטוס.

ישראלים-אמריקאים, שגדלו בארצות הברית להורים ישראלים, חיים ב"שדה חברתי טרנס-לאומי" ומנווטים בין נורמות תרבותיות שונות: האמריקאית המכווינה לקולג' והישראלית המכוונת לצבא. למרות שגדלו בארה"ב, רבים מהם חשים זרות מסוימת בחברה האמריקאית ומבקשים לברר לעומק את שורשיהם הישראליים. הם מתגייסים בעיקר כדי לחזק את זהותם הישראלית המתערערת ולהימנע מסטיגמה של "נוסעים חופשיים" (free riders). רבים מהם משתמשים במונחים כמו "מתחזה" או "מזויף" (imposter, fake) כדי לתאר כיצד חשו לפני הגיוס, ולעיתים גם כיצד הם חושבים על ישראלים אחרים בחו"ל שלא שירתו בצבא. עבורם השירות הצבאי הוא טקס מעבר הכרחי המאפשר תחושת שייכות אמיתית לחברה הישראלית, בין אם בכוונתם להישאר בישראל ובין אם לאו.

המכנה המשותף לכל הקבוצות הוא שהשירות הצבאי נתפס בראש ובראשונה כשער כניסה לחברה הישראלית ומקור ללגיטימציה חברתית. חיילים משלושת הקבוצות מצפים שהשירות הצבאי "יפצה" על כך שלא גדלו בישראל ויאפשר להם ליצור חברויות וקשרים עם ישראלים אחרים. על בסיס תרומתם הצבאית, ובהלימה עם מודל האזרחות הרפובליקני הקושר בין חובות לזכויות, הם מצפים "להפוך" לישראלים – הן ברמה הסימבולית הן ברמה הפרקטית (רכישת שפה, תרבות וחברים).

חשוב להדגיש שהציפיות של החיילים הללו לתהליך סוציאליזציה מזורז בצה"ל רחוקות מהמציאות. למרות ההשקעה המשמעותית של המדינה בחיילים מהתפוצות – הכוללת תגמולים כספיים גבוהים יותר, מימון טיסות לביקורי משפחה, סיוע בדיור ועוד – רבים מהם חווים קשיים משמעותיים. גם בקרב המתגייסים הנלהבים ביותר, רוב המרואיינים דיווחו על קשיים ביצירת חברויות עם ישראלים, התמודדות עם פערי שפה, והבדלים תרבותיים המקשים על השתלבות חלקה. עבור רבים, הפער בין הציפיות למציאות מוביל לתחושות קשות של בדידות וניכור. השהות הרחק מהמשפחה והיעדר מערכת תמיכה חברתית מקשים על ההתמודדות עם אתגרי השירות. גם הצורך להתמודד עם בירוקרטיה ישראלית מורכבת, לעיתים בעברית לא שוטפת, מוסיף לתחושת הניכור והתסכול.

לאור זאת, הבנת המורכבות של המניעים להתגייסות חיונית כעת יותר מתמיד. בעוד שהמלחמה הנוכחית עשויה להגביר את המוטיבציה האידיאולוגית בקרב מתגייסים עתידיים מחו"ל, חשוב שמוסדות המדינה והקהילות היהודיות התומכים בחיילים אלה יפתחו גישה הוליסטית יותר ויכירו במניעים הפחות זוהרים וציוניים של הצעירים הללו. במקום להתמקד רק בחיזוק המוטיבציה האידיאולוגית, עליהם לספק מענה כולל שיתייחס למכלול הצרכים והאתגרים איתם מתמודדים חיילי התפוצות, במיוחד בתקופה רגישה זו.

---

ד"ר ליאור יוחנני הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. מחקריו מתמקדים בנקודות הממשק בין ביטחון להגירה, יחסי צבא-חברה, וסוציולוגיה פוליטית.

הרשומה מבוססת על המאמר הבא:

Yohanani, L. (2024). Fighting to belong: drivers for transnational diaspora military service in Israel and beyond. Comparative Migration Studies, 12(1), 8 https://doi.org/10.1186/s40878-024-00363-6.