ישראל, בן-גוריון והמאבק באנטישמיות

יוסי קוגלר

תופעת האנטישמיות תופסת כיום מקום מרכזי בשיח הציבורי והמדיני בישראל, כאשר משרדי ממשלה, גופים רשמיים ויוזמות אזרחיות פועלים בתחומי ניטור, הסברה וחקיקה. בממשלות ה-34 וה-35, לא פחות מארבעה משרדי ממשלה שונים עסקו במאבק באנטישמיות, כפי שהם הבינו את התופעה. אך לא כך היה תמיד, ועם הקמת המדינה, והעשור הראשון לקיומה, ממשלות ישראל לא ראו עצמן כמחויבות להיאבק באנטישמיות בצורה ישירה. מה הייתה הסיבה לכך? מתי התמסד המאבק הישיר ובאילו נסיבות? מה המקום של דוד בן-גוריון בכל זה? במאמר שהתקבל לאחרונה לפרסום בכתב העת Israel Affairs, ותקציר שלו מוגש כאן, בחנתי שאלות אלה, שעד כה לא נדונו במחקר בצורה מסודרת. 

בראשית ימי המדינה, ואף קודם לכן, במוסדות התנועה הציונית, שררה גישה לפיה הדרך האפקטיבית להתמודד עם אנטישמיות לא הייתה מאבק ישיר – באמצעות ניטור, הסברה או חקיקה – אלא מאבק עקיף שהתמקד בקידום חזון התחייה הלאומית של העם היהודי בארצו, אשר נתפס כפתרון העמוק והאמיתי לבעיית האנטישמיות. עמדה זו באה לידי ביטוי מובהק כבר ב-1944, כאשר משה בהרב, מזכיר הליגה הבינלאומית למלחמה באנטישמיות וגזענות, לדוד בן-גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, בבקשה שיצטרף להנהלת הליגה. בן-גוריון השיב בשלילה, באומרו כי אינו מאמין ביעילות המלחמה באנטישמיות "מחוץ להקמת המולדת העברית וקיבוץ גלויות במולדת", והוסיף: "הליגה היעילה היחידה בעיני – היא ההסתדרות הציונית". מבחינתו, המאבק באנטישמיות לא יצלח כל עוד היהודים ממשיכים לחיות בתפוצות, ולכן הדרך הנכונה להתמודד עם השנאה היא באמצעות עלייה והקמת מדינה יהודית.

לפי האידיאולוגיה הציונית, תהליך הנורמליזציה של העם היהודי וכניסתו למשפחת העמים הוא הפתרון היחיד ל"שאלה היהודית", שכן היותם של היהודים אלמנט זר, שונה ואנורמלי בין עמי העולם היא שמייצרת את העוינות והשנאה כלפיהם. לפי ניתוח זה, האנטישמיות לא נובעת מייחודיות יהודית ספציפית, אלא מנוכחותם החריגה של היהודים בקרב העמים. מדובר בניתוח אוניברסלי ופסימי, שלפיו כל מיעוט המפוזר בתוך תרבות רוב צפוי בשלב מסוים לסבול מעוינות. רק באמצעות נורמליזציה לאומית – כלומר, ריבונות יהודית – ניתן לפתור את השאלה היהודית, ומכאן נבעה דחייה של מאמצים ישירים למאבק באנטישמיות כגון ניטור, הסברה או הגנה עצמית – מאמצים שאפיינו את יהודי ארצות ערב ואת היהודים המשתלבים בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

גם יריביו של בן-גוריון בזמן הקמת המדינה התנגדו למאבק הישיר. בתחילת 1948, גונתה בחריפות בעיתון המשקיף הרוויזיוניסטי ידיעה על כך שיהדות התפוצות מוציאה כסף רב על מאבק באנטישמיות במקום על בניין הארץ. בהתאם לכך, עם קום המדינה, נמנעה ממשלת ישראל מלקיים מערך מוסדי כלשהו למאבק באנטישמיות. הרעיון של מאבק ישיר – באמצעים דיפלומטיים, משפטיים או הסברתיים – נדחה לטובת מדיניות של חיזוק המדינה והעלאת יהודים אליה.

עם זאת, חשוב להדגיש כי בן-גוריון ואחרים בתנועה הציונית שהתנגדו למאבק הישיר באנטישמיות, לא היו אדישים לגורל יהדות התפוצות. בן-גוריון עצמו פעל רבות למען יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה, ובשלב מסוים אף שינה את יחסו לגיוס כספים מהתפוצות. בפרט לאחר ועידת סנט ג’יימס ב-1938 והידיעות על השואה, חתר בן-גוריון לרתום את יהדות ארצות הברית למאבק המדיני והכלכלי למען הקמת המדינה. לאחר הקמתה, הכיר בחשיבות הקשרים עם הקהילה היהודית האמריקאית, גם אם דבק בשלילת הגלות כאידיאולוגיה. בנוסף, כאשר ניכרה סכנה ממשית לריכוז גדול של יהודים, אותה התנגדות אידיאולוגית למאבק הישיר הושמה בצד. כך למשל, בתחילת שנות החמישים, כאשר החלו להתברר ממדי הרדיפה האנטישמית בברית המועצות – במסגרת משפטי פראג ועלילת הרופאים – נקטה ממשלת ישראל צעדים פומביים וישירים. משה שרת גינה את ההתפתחויות בכנסת, גולדה מאיר נשאה דברים באו"ם, ובן-גוריון פרסם סדרת מאמרים בעיתון דבר, תחת שם עט, שבהם תקף את השלטון הסובייטי על אנטישמיות ממוסדת. מדי פעם נטען כי ראשי ממשלת ישראל, ובהם בן-גוריון, הסכימו להגן על יהודי התפוצות רק כאשר הדבר לא התנגש עם האינטרסים שלהם. עם זאת, המאבק הישיר באנטישמיות הסובייטית בראשית 1953 – שהתנהל למרות היחסים הרגישים והקריטיים בין ישראל הצעירה לבין המעצמה הסובייטית בשיא המלחמה הקרה – מעיד אחרת. 

המאבק הישיר של ישראל באנטישמיות הסובייטית, גם אם היה מורכב ומסוכן, היה מאבק חד-פעמי שלא התמסד. מיסודו של המאבק הישיר התרחש רק שבע שנים לאחר מכן, בראשית 1960, בעקבות התפרצות "מגפת צלבי הקרס" – גל עולמי של תקריות אנטישמיות שכללו ריסוס צלבי קרס, חילול בתי כנסת ובתי עלמין, ולעיתים גם תקיפות פיזיות של יהודים. אירועים אלה הכו את העולם היהודי בתדהמה, ובישראל נערכו עצרות מחאה רחבות, בהן השתתפו ניצולי שואה, כולל מורדי גטאות ומחנות.

התגובה הישראלית הייתה נחרצת ותקדימית. משרד החוץ שלח מכתבים למדינות הרלוונטיות ולארגונים בינלאומיים, ובהם הביעה ישראל את דאגתה הגלויה, כאשר בן-גוריון מצהיר לראשונה כי "מדינת ישראל רואה עצמה מוסמכת להגן על ביטחון היהודים באשר הם". סוכנויות הביטחון הונחו לבדוק אם יש ארגון בינלאומי שעומד מאחורי האירועים, ואנשי מוסד נשלחו לאירופה ולארצות הברית כדי לחקור את התקריות ולהכשיר קהילות יהודיות להגנה עצמית. בעקבות זאת, הוקמה בתוך המוסד יחידה מיוחדת – "עמל" – לטיפול באנטישמיות, נאו-נאציזם ופשעי מלחמה. שנה לאחר מכן הוקמה יחידה נוספת – "ביצור" – שסייעה לקהילות יהודיות בהיבטי ביטחון והתמודדות עם איומים אנטישמיים. למעשה, זה היה מיסודו של המאבק הישראלי הישיר באנטישמיות, שכלל גם איסוף מידע: שאלון שנוסח על ידי יד ושם והופץ על ידי משרד החוץ לכל נציגויות ישראל, בחן את ממדי האנטישמיות במדינות השונות.

נראה שחיזוק הקשרים בין ישראל לתפוצות מאז שנות ה-40 היה מהגורמים המרכזיים למיסוד המאבק הישיר באנטישמיות. עם זאת, נראה שיש הסבר נוסף לתגובתה החריגה של ישראל לגל האנטישמי בשנת 1960 – ההיבט הפוליטי. "מגפת צלבי הקרס" עוררה מחדש את הביקורת הציבורית על מדיניות "גרמניה האחרת" של בן-גוריון – מדיניות שהתאפיינה בנכונות לשיתוף פעולה כלכלי וביטחוני עם גרמניה המערבית. עיתוני אופוזיציה כמו חרות ועל המשמר תקפו את בן-גוריון בחריפות, האשימו אותו בהתעלמות מהאנטישמיות הגרמנית, וקראו לבטל את עסקת הנשק שנרקמה עם גרמניה. גם הנהגת ניצולי השואה וארגוני פרטיזנים מחו על היחס הסלחני כלפיה.

בן-גוריון, מצידו, סירב לשנות את מדיניותו, וטען כי "הגרמנים של היום אינם עם מרצחים" וכי אין קשר ישיר בין האירועים האנטישמיים לבין מדיניות החוץ הישראלית. עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שהמאבק הפומבי באנטישמיות – דווקא בעיצומה של הביקורת הציבורית – אפשר לו לבסס מחדש את הלגיטימציה המדינית למהלכים השנויים במחלוקת מול גרמניה.

ייתכן גם כי בשלב זה השלים בן-גוריון עם נוכחותה המתמשכת של תפוצה יהודית גדולה, שתומכת בישראל אך אינה צפויה לעלות. מתוך כך, המאבק באנטישמיות הפך גם לכלי של בניית קשרים עם הקהילות היהודיות ולחיזוק זיקתן לישראל. בכך היה זה לא רק מהלך פוליטי אלא גם הכרה פרגמטית בעובדות החיים של העם היהודי אחרי השואה.

לסיכום, המאבק באנטישמיות עבר שינוי בשנותיה הראשונות של המדינה – תחילה כמאבק עקיף הנשען על אידיאולוגיית שלילת הגלות, ועד מיסודו של מאבק ישיר. גל האנטישמיות של 1960 שימש כזרז, אך השינוי נבע גם מהתקרבות לעם היהודי בתפוצות ומהצורך להתמודד עם אתגרים פוליטיים פנימיים. 

---
ד"ר יוסי קוגלר הוא היסטוריון של האנטישמיות והחברה הישראלית, ומשמש כמנהל המרכז החדש למשפט ואנטישמיות במכללה למנהל.

הרשומה מבוססת על המאמר הבא:

Kugler, Yossi. 2025. “Israel, Bun-Gurion and the Struggle Against Antisemitism,” Israel Affairs. https://doi.org/10.1080/13537121.2025.2516154.