דור אוסלו ודור פוסט-אוסלו: הבדלים דוריים בקרב פעילי שלום

ד"ר נעם ברנר וד"ר אמברין טור בן-שמואל

מה קורה לבניית-שלום (Peacebuilding) כאשר תהליכי שלום נכשלים, נתקעים או מתפרקים? האם תהליכי בניית השלום נעלמים יחד איתם, או שהם משנים צורה? בעשורים האחרונים, גם בזירה הבינלאומית, התשובה לשאלה הזו עברה שינוי משמעותי. לאחר סיום המלחמה הקרה, אימץ האו״ם תפיסה ליניארית לשלום - מעבר מסיום אלימות להסדר מדיני, ומשם לבנייה מחדש של יציבות פוליטית. אולם מודל זה התקשה לתת מענה למצבים של סכסוכים מתמשכים, המאופיינים באי־שוויון עמוק, מעגלי אלימות ומוסדות דמוקרטיים חלשים. דוגמאות לכך ניתן לראות בסכסוכים בקולומביה, דרום סודאן או במלחמת האזרחים בסוריה, שבהם מודלים אוניברסליים של בניית שלום לא תאמו את הדינמיקות המקומיות, ונדרשה התאמה מיוחדת כדי להתמודד עם מורכבות הסכסוך בפועל. בתגובה לכך, הצהיר האו״ם בשנת 2016 על תפיסה חדשה של בניית-שלום, בשם  “Sustaining Peace“. תפיסה זו מגדירה בניית-שלום כתהליך מתמשך, אדפטיבי ותלוי הקשר. שלום אינו נתפס עוד כתוצאה של הסכם, אלא כפרקטיקה חברתית ופוליטית הנבנית לאורך זמן, גם בהיעדר פתרון מדיני כולל. זאת, לצד דגש על חשיבותם של שחקנים מקומיים. אבל בפועל, ההתפתחות הזו הובילה לריבוי ולפיצול של הבנת מושג השלום. במקום תפיסה אחת של שלום, התגבשו עשרות מושגים וגישות, המציעים דרכים שונות ואף סותרות להבין מהו שלום וכיצד יש לקדם אותו. חלק מהגישות מדגישות יעדים צנועים ופרגמטיים, כגון יציבות, שיתוף פעולה, ניהול קונפליקט, בעוד אחרות מבקשות לקשור את השלום לשאלות רחבות של צדק, שוויון ושינוי מבני. הבחנה זו בין “צמצום” לבין “הרחבה” של השלום הפכה לאחת מהחלוקות התיאורטיות המרכזיות בשדה המחקר.

בתוך הדיון התיאורטי נעדרת השאלה כיצד תיאוריות שונות אלו באות לידי ביטוי בקרב פעילי השלום עצמם? ובנוסף, אילו גורמים ותנאים מובילים קבוצות מסוימות לאמץ גישה ״מרחיבה״ על פני גישה ״מצמצמת״?  במאמר שהתקבל לאחרונה לכתב העת Peacebuilding, אנו מציעים תיאוריה דורית, ומבקשים לבחון כיצד השפיעו אירועי הסכמי אוסלו על פעילי השלום שחוו אותם ("דור אוסלו") ועל פעילי השלום הצעירים יותר שמכירים אותם רק באופן רטרוספקטיבי ("דור פוסט-אוסלו").

הסכמי אוסלו נתפסים עד היום כאחד האירועים המשמעותיים ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי־פלסטיני. תהליך אוסלו, שהחל בראשית שנות ה־90, נשען על הבטחה להסדר מדיני הדרגתי, שכלל הכרה הדדית, הקמת מוסדות שלטון פלסטיניים ומשא ומתן על סוגיות הליבה של הסכסוך. אולם, כבר מראשיתו התהליך היה שברירי. גל של אלימות משני הצדדים, משברים פוליטיים פנימיים וחוסר אמון גובר ערערו את יסודותיו, עד לקריסתו בתחילת שנות ה־2000, עם כישלון שיחות קמפ-דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה. למרות קריסתו, הסכם אוסלו יצר מציאות מורכבת, הכוללת מוסדות פוליטיים פלסטיניים חדשים מצד אחד, ותחושת אכזבה עמוקה ואי־אמון מתמשך מצד שני. הטענה המרכזית העולה מן המחקר שלנו היא כי אוסלו אינו רק פרק היסטורי, אלא אירוע מעצב־דורות, אשר עדיין נוכח בשיח הפוליטי הישראלי. המחקר, המבוסס על יותר ממאה ראיונות עם פעילי שלום ישראלים ופלסטינים, מצביע על הבחנה ברורה בין הדורות. 

ראשית, נמצא פער באופן שבו הסכמי אוסלו נחווים ומפורשים בין הדורות. עבור פעילי דור אוסלו, התקופה נתפסת כרגע יוצא דופן של פתיחות ושיתוף פעולה, שבו מפגשים ישירים ויוזמות משותפות נחוו לא רק כאפשריים אלא כמשימה לאומית. רבים מהם מתארים תחושה של “עולם אחר” וכי שינוי ממשי עומד בפתח. לעומת זאת, עבור דור פוסט־אוסלו, ההסכמים נחווים בעיקר באופן עקיף, דרך סיפורי הורים או זיכרונות ילדות. שנית, ההסכמים מוערכים רק בדיעבד דרך תוצאות הכוללות את התמשכות הסכסוך, העמקת אי־השוויון והיעדר פתרון מדיני. בהתאם לכך, אוסלו אינו מקור השראה אלא עדות להסכם שהוכשל. שלישית, הפער מתורגם לאסטרטגיות פעולה שונות בשדה עצמו. פעילי דור אוסלו נוטים לאמץ גישה מצמצמת, הממוקדת בפרויקטים קונקרטיים כגון סביבה, חינוך, או תשתיות, הנתפסים כ“הוכחת היתכנות” לבניית אמון. הם מדגישים את הצורך “להישאר בתחום שלנו”, להימנע מעיסוק ישיר בסוגיות פוליטיות רחבות, ולהתקדם דרך תוצאות מוחשיות גם בהיעדר אופק מדיני. לעומתם, פעילי דור פוסט־אוסלו מבקרים גישה זו כלא מספקת, ולעיתים אף כמשמרת את המצב הקיים. הם מבקשים להרחיב את עשיית השלום מעבר לפרויקטים נקודתיים, לשלב אקטיביזם ושיח ביקורתי.

 
לבסוף, נמצא הבדל באופן שבו פעילים מבינים מהי “פעולה” ומה נחשב לשינוי. פעילי דור אוסלו פועלים מתוך היגיון פרגמטי המעניק עדיפות לעשייה משותפת ולתוצאות מוחשיות כבסיס לבניית אמון. עבורם, שינוי נוצר דרך הצטברות של פעולות קונקרטיות, ולעיתים כרוך גם בהימנעות מודעת מעיסוק ישיר במחלוקות פוליטיות הנתפסות כמעכבות פעולה. לעומתם, פעילי דור פוסט־אוסלו מדגישים כי עצם ההימנעות הזו היא בעייתית. הם מבקשים להגדיר מחדש את שפת הפעולה, את גבולות השדה ואת מטרותיו, ושואלים במפורש אילו הנחות עומדות בבסיס העשייה, אילו יחסי כוח היא משקפת, ומהם התנאים האתיים לשותפות. 

הרבדים שנחשפו במחקר מצביעים על כך שתהליך שלום אינו רק אירוע מדיני, אלא אירוע מעצב, המגדיר מחדש כיצד בניית-שלום נתפסת ונעשית. הפיצול בין הגישות אינו מעיד בהכרח על משבר בארגוני השלום, ייתכן שהוא גם משאב המייצר רעיונות חדשים לדרכי פעולה. עובדה מעניינת היא שההתפתחויות מאז 7 באוקטובר 2023 הדגישו את יציבותה של הגישה ״המצמצמת״ של דור אוסלו. דווקא על רקע ההסלמה, המשיכו לפעול יוזמות קטנות, מקומיות ופרגמטיות, כגון פעולות לאספקת מים או שיתופי פעולה רבי שנים.

ניכר כי ההבדלים הדוריים נטועים בחוויית הסכמי אוסלו, אך גם מושפעים ככל הנראה מתהליכים דוריים עולמיים, מעלייתן של תיאוריות שינוי חדשות ומהצורך לחשוב כל העת על דרכי פעולה חדשות לחיזוק דרך השלום, בייחוד במציאות של סכסוך מתמשך.    

---
ד"ר נעם ברנר הוא עמית מחקר בפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה בטכניון, עמית הוראה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, וחוקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות.

ד"ר אמברין טור בן-שמואל היא עמיתת פוסטדוקטורט במכון ארב (Erb Institute) למנהל עסקים גלובלי ובר-קיימא באוניברסיטת מישיגן.

הרשומה מבוססת על המאמר הבא:

Brenner, N., & Ben-Shmuel, A. T. (2026). Oslo and post-Oslo generations: failed peace processes and peacebuilding perspectives. Peacebuilding, 1–15. https://doi.org/10.1080/21647259.2026.2646834

פורסמה באתר המכון באפריל, 2026