מהרהרים על כיבוש: מה ישראלים חושבים על השתלטות בכוח על טריטוריה זרה?

אמנון כוורי, אסיף אפרת ועומר יעיר

לאורך רוב התקופה המודרנית, כיבוש שטחה של מדינה שכנה היווה מהלך מקובל. המצב השתנה מן הקצה אל הקצה לאחר מלחמת העולם השנייה: סדרה של הסכמים בין‑לאומיים, בראשם אמנת האו"ם, עיגנו נורמה האוסרת על כיבוש שטח בכוח. ואכן, נורמה זו סייעה להביא לירידה משמעותית במספר המקרים שבהם מדינות משתלטות על טריטוריות מחוץ לגבולותיהן. כיום, נורמה זו נראית רופפת יותר מאי פעם. רוסיה מנסה לכבוש את אוקראינה; סין לוטשת עיניים לטייוואן; ונשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, העלה רעיונות לגבי סיפוח גרינלנד, השתלטות על קנדה, נטילת תעלת פנמה, וסיפוח מיצרי הורמוז. חוקרים מתארים כיום את הנורמה נגד כיבוש כ"מתפוררת" או "בנשימותיה האחרונות".

מרבית המחקר האקדמי שבחן את השחיקה של הנורמה נגד כיבוש התמקד ברמת המדינה ומנהיגיה. הרבה פחות ידוע על יחסם של אזרחים מהשורה לנורמה: האם אנשים החיים במדינה שמשתלטת על שטח זר תומכים בהשתלטות זו ללא סייג, או שהם חשים מחויבים לנורמה נגד כיבוש? זו השאלה שהמחקר שלנו, שפורסם לאחרונה בכתב העת PS: Political Science & Politics, מבקש לענות עליה. באופן ספציפי, אנו שואלים את השאלה הבאה: כאשר מדינה משתלטת בכוח על שטח זר, האם אזרחיה תומכים במדיניות זו ללא הבחנה? או שהם מבחינים בין דרכים שונות לשליטה בשטח הכבוש, בכפוף למידה בה דרכים אלו הולמות נורמות בינלאומיות?

המשפט הבינלאומי מכיר בהבדל מהותי בין שני סוגי שליטה. "שליטה צבאית" (occupation) פירושה שכוחות צבא נפרסים ושולטים בשטח, אך המדינה הכובשת אינה תובעת ריבונות עליו ורואה בהסדר מצב זמני. "כיבוש" (conquest), לעומת זאת, פירושו שהמדינה הכובשת תובעת בעלות קבועה וריבונות באמצעות התיישבות אזרחית בשטח או סיפוח רשמי. התיישבות וסיפוח אסורים על פי המשפט הבינלאומי; שליטה צבאית מוכרת כפרקטיקה לגיטימית, אם היא זמנית. אם עמדות האזרחים הולמות את ההבחנה המשפטית הזו, הרי שזוהי עדות חשובה לכך שהנורמה נגד כיבוש נוכחת לא רק במסמכים בינלאומיים ובאמנות, אלא גם בדעת הקהל.

את הסוגיות האלו בחנו תוך התמקדות במקרה אמיתי: השתלטות ישראל על אזור החיץ הסורי ברמת הגולן, בעקבות נפילת משטר אסד בדצמבר 2024. כוחות צה"ל חצו לאזור המפורז ביום שבו נמלט אסד מסוריה, וממשלת ישראל רמזה כי בכוונתה להחזיק באזור לפרק זמן בלתי מוגבל. לצד זאת עלו גם קריאות לספח שטח זה. 

כעשרה חודשים לאחר מכן, באוקטובר 2025, כאשר ידיעות על משא ומתן בין ישראל לממשל הסורי החדש עלו לכותרות, ערכנו סקר בו השתתפו 1,208 בוגרים ישראלים. המשיבים קראו תיאור קצר וניטרלי של המצב, ולאחר מכן הוקצו באופן אקראי לאחת משלוש אופציות מדיניות אפשריות שהממשלה כביכול שקלה עבור השטח הסורי הכבוש: (1) שליטה צבאית - כוחות צה"ל נותרים פרוסים בשטח ללא צעדים נוספים; (2) התיישבות אזרחית - ישראלים עוברים להתגורר בשטח; או (3) סיפוח רשמי - הכרזה שהשטח הוא חלק ממדינת ישראל. המשיבים ציינו עד כמה הם תומכים או מתנגדים למדיניות שקראו עליה (שאלה "סגורה" עם מספר אפשרויות תשובה מוגדרות), ומי שלא תמך במדיניות התבקש להסביר את נימוקיו במילותיו שלו בשאלה "פתוחה".

חשוב לציין שנוסח השאלון כלל לא הזכיר את המשפט הבינלאומי או את "הנורמה נגד כיבוש" בשמה. כלומר, מדובר במבחן קשה במכוון: אם העדפות המשיבים תואמות את הבחנה המשפטית בין שליטה צבאית לכיבוש גם ללא "תזכורות" אלו, הרי שהדבר מעיד על כך שהנורמה כנגד כיבוש הופנמה בקרב המשיבים.

יתרה מזאת, אנו סבורים שישראל מהווה מקרה בוחן קשה במיוחד לאיתור דפוס כזה. המחקר נערך על רקע תחושת חוסר ביטחון לאומי חריפה בעקבות ה-7 באוקטובר 2023, תקופה שבה כיבוש עשוי להיראות כתגובה לגיטימית לאיומים ביטחוניים. לישראלים יש גם עשרות שנות ניסיון בהחזקת שטחים כבושים, כולל הגדה המערבית והחלק המסופח כבר של רמת הגולן, מה שעשוי להפוך השתלטות על שטח נוסף לעניין שגרתי ומקובל.

תוצאות

תוצאות הניסוי ברורות (ראו בתרשים 1). התמיכה נמוכה בשתי אפשרויות הכיבוש לעומת שליטה צבאית: 64.8% מהמשיבים תמכו בשליטה צבאית בשטח הסורי, לעומת 35.9% בלבד שתמכו בהתיישבות אזרחית ו-51.4% שתמכו בסיפוח. ההבדלים בין הקבוצות מובהקים סטטיסטית.

תרשים 1. תמיכה באופציות מדיניות שונות בנוגע לשליטה ישראלית בגולן הסורי

הניסוי מראה שישראלים מרגישים נוח יותר עם שליטה צבאית מאשר עם התיישבות או סיפוח - שתי אופציות המדיניות שמהוות כיבוש אסור לפי המשפט הבינלאומי. יחד עם זאת, חשוב לציין שהתמיכה בכיבוש אינה זניחה: כמחצית מהמשיבים תומכים בסיפוח, וגם ההתיישבות האזרחית זוכה לתמיכת יותר משליש מהמשיבים. אזרחים אינם דוחים כיבוש על הסף. אך הם מעדיפים בבירור את החלופה המוכרת מבחינה משפטית - שליטה צבאית- על פני החלופות המפרות את הנורמה נגד כיבוש.

יתרה מזאת, רבים מהמשיבים נימקו במילותיהם שלהם את העדפתם בעזרת מונחים דומים לאלה שבהם משתמש המשפט הבינלאומי, ובכך חיזקו את הדפוס שמצאנו בנוגע לרגישות להפרה של הנורמה נגד כיבוש. מבין 242 המשיבים שהסבירו מדוע הם מתנגדים להתיישבות או לסיפוח, 60% ממשיבים אלו הציגו נימוקים הקשורים במפורש לנורמה. הנימוק השכיח ביותר (37% מההסברים) היה טענה ישירה של אי‑לגיטימיות: "השטח הזה לא שייך לישראל", או "יש גבול ברור בין שתי המדינות, וצריך לכבד אותו". 20 אחוזים נוספים גם הביעו חשש שהכיבוש יביא לליבוי סכסוך או יפגע בסיכויי השלום - הדים לרציונל שממנו נולדה הנורמה הבינלאומית מלכתחילה. חלק קטן יותר חששו מתגובה בינלאומית שלילית.

סיכום

למיטב ידיעתנו, זהו אחד המחקרים הראשונים אשר בחנו כיצד אזרחים מן השורה, ולא מדינות או אליטות, מתייחסים לנורמה נגד כיבוש. המחקר מראה רגישות ציבורית לנורמה נגד כיבוש והעדפת אופציית המדיניות שמקיימת את הנורמה. זאת, על אף שמדובר במקרה בוחן מורכב: מדינה הנתונה במלחמה, בעלת היסטוריה ארוכה של השתלטות על שטחים. אם הנורמה בכל זאת ניכרת בעמדות הציבור כאן, מבלי שהוזכרה כלל בנוסח השאלון, זהו סימן משכנע למדי לכך שהנורמה מופנמת. 

בתקופה הנוכחית נדמה כי מנהיגי מעצמות גדולות - ממוסקבה, דרך וושינגטון ועד בייג'ינג - חשים נוח יותר ויותר עם הרעיון של שרטוט מחדש של גבולות בכוח. הממצאים שלנו מציעים משקל נגד צנוע: נראה שהציבור בעולם הדמוקרטי, בניגוד לחלק ממנהיגיו, עדיין מקשיב לכללים השומרים על סדר עולמי והינו סקפטי ביחס להשתלטות כוחנית על שטח.

---
פרופ' אמנון כוורי הוא פרופסור חבר וראש המכון לחירות ואחריות בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן. 

פרופ' אסיף אפרת הוא פרופסור מן המניין, ראש תוכנית התואר השני ויועץ תוכנית הדוקטורט בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן. 

 ד"ר עומר יעיר הוא עמית מחקר במכון לחירות ואחריות בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.

הרשומה מבוססת על המאמר הבא:
Cavari, Amnon, Asif Efrat, and Omer Yair. 2026. “Contemplating Conquest: Public Opinion on the Forcible Seizure of Territory.” PS: Political Science & Politics: 1–7. doi:10.1017/S1049096526102340.

הרשומה עלתה באתר באוגוסט 2026.