עלייתו של הימין הפופוליסטי בישראל: ניתוח אתנו-מעמדי

יואב פלד

כפי שאני מתאר במאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Nationalism and Ethnic Politics, ניתוח תוצאות הבחירות בעשרים השנים האחרונות מעיד בבירור על קיומם בישראל של שני גושים אתנו-מעמדיים גדולים: גוש גבוה, אשכנזי ברובו, חילוני בעיני עצמו, התומך במפלגות המרכז-שמאל ומתנגד ל"רפורמה המשפטית", ולעומתו גוש נמוך, מזרחי ברובו, מסורתי עד חרדי ברובו, המצביע למפלגות הימין הפופוליסטיות – ליכוד, ש"ס, עוצמה יהודית – ותומך ב"רפורמה המשפטית". תוצאות הבחירות לכנסת ה-25 מעידות על קשר ברור, כמעט חד משמעי, בין מגורים בישוב השייך לאשכול כלכלי-חברתי מסוים לבין הצבעה למפלגות הקואליציה או האופוזיציה ויחס ל"רפורמה המשפטית". ביישובים השייכים לאשכולות 1-7 (מתוך 10, הגבוה ביותר) זכו ברוב מפלגות הקואליציה הנוכחית (להוציא את אשכול 3 שבו יישובים ערביים רבים) ושיעור התמיכה ב"רפורמה המשפטית" הוא 72%, ואילו באשכולות 8-10 זכו ברוב מפלגות האופוזיציה ו-54% מתנגדים לרפורמה. 

על פי מחקריו של הכלכלן מומי דהן, בתשע מערכות הבחירות שנערכו בין ינואר 2003 (הכנסת ה- 16) למרץ 2021 (הכנסת ה- 24) נעו אחוזי ההצבעה עבור הגוש הפופוליסטי ("גוש נתניהו" בניסוחו של דהן – הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, הציונות הדתית) באזורים סטטיסטיים בעלי רוב  מזרחי (מוגדר עפ"י שמות משפחה), מעוז התמיכה בגוש, בין 60% ל- 70%, עם חריג אחד במרץ 2006 (הכנסת ה-17) –  53.1%. בבחירות לכנסת ה-25, בנובמבר 2022, זכה גוש הימין (ישראל ביתנו, ליכוד, ציונות דתית, הבית היהודי) ב- 61% ביישובים מזרחיים לעומת 36% בישובים אשכנזיים. פער זה, של 25%, היה הגדול ביותר בין עשר מערכות הבחירות שנבדקו על ידי דהן, למרות היעדרה של ש"ס מ"גוש הימין" על פי הגדרתו בניתוח תוצאות הבחירות ב-2022, לעומת כלילתה בניתוח תשע מערכות הבחירות הקודמות. הפער הקטן ביותר, 5%, היה בבחירות שנערכו במרץ 2006. 

על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שיעורם של המזרחים באוכלוסייה היהודית הוא בין רבע לשליש, תלוי בהגדרה, והם מרוכזים בעיקר בישובים השייכים לאשכולות 5-7. על פי סקר שערך סמי סמוחה ב-2021 מזרחים מהווים 56% מאלה המגדירים עצמם "ביביסטים", כלומר תומכי הגוש הפופוליסטי. אשכנזים, לעומת זאת, ששיעורם באוכלוסייה היהודית דומה, מהווים רק כרבע מתומכי הגוש הזה. מקרב המזרחים עצמם 37% מגדירים עצמם "ביביסטים", לעומת 19% מהאשכנזים. 

פופוליזם

פופוליזם איננו אידיאולוגיה סדורה כי אם מכשיר רטורי לגיוס פוליטי בחברות דמוקרטיות. זהו אופן מוסרני של דימיוּן הפוליטיקה, המציב זה כנגד זו את "העם" המוסרי והמלוכד, אך בסופו של דבר הפיקטיבי, לעומת "האליטה" המושחתת מבחינה מוסרית. ככלי פוליטי הפופוליזם ניתן לשימוש לצורך קידום קשת רחבה של סדרי יום חברתיים, פוליטיים וכלכליים. בשל אופיו זה אי-אפשר לבחון את הרטוריקה הפופוליסטית על פי הקריטריונים האקדמיים או העיתונאיים המקובלים (או שהיו מקובלים עד לאחרונה): קוהרנטיות, עקביות, קשר הגיוני בין סיבה למסובב, או אפילו מחויבות לאמת עובדתית. 

בלב הרטוריקה הפופוליסטית עומדת הבחנה דיכוטומית כפולה, פנימית וחיצונית, בין "אנחנו" ו"הם", ידידים ואויבים. ההבחנה הפנימית, או האנכית, מתבססת על השתייכות מעמדית – "העם" נגד "האליטה", או אפילו פוליטית – "השמאל שכח מה זה להיות יהודים". ההבחנה החיצונית, או האופקית, מתבססת על קריטריונים שיוכיים – לאום, דת, זהות אתנית, ארץ לידה. מאפיין מרכזי נוסף הוא סגידה למנהיג כריזמטי "מושיע", שכמו המלך בזמנו מבנה, מאחד, מגייס ומגלם את "העם". מסיבה זו אין על פי התפיסה הפופוליסטית מקום לגיטימי בזירה החברתית/פוליטית ליריבים של המנהיג הפופוליסטי או לתנועות אלטרנטיביות. אלה נתפשים כבוגדים. במילים אחרות, על פי  הפופוליזם התנגדות למנהיג, או אפילו ביקורת עליו, פירושה התנגדות ל"עם", כלומר בגידה. זאת בניגוד לתפיסות דמוקרטיות פלורליסטיות, מהן נעדר מוסד המנהיג כיסוד מהותי ובשל כך "העם הריבון" בתפיסות כאלה הוא מושג פורמלי, בלתי-מוחשי ובלתי-מוגדר, "מסמן ריק" בלשונו של הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק. מאחר שהפופוליזם ממלא אחר החסר הזה באמצעות אישיותו של המנהיג, "הבסיס" האלקטורלי הפופוליסטי בדרך כלל הרבה יותר יציב, מגובש ונחרץ בדעתו, שלא לומר מיליטנטי, מבסיס התמיכה של תנועות/מפלגות דמוקרטיות שאינן פופוליסטיות, ומכאן גם נטייתו של הפופוליזם לאוטוריטאריות. את זאת ניתן לראות בקלות בהשוואה בין תומכי הליכוד/בנימין נתניהו לתומכי המרכז/שמאל בישראל, ובין תומכי דונלד טראמפ לתומכי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. מבחינה משטרית הפופוליזם מקדם משטר היברידי, כלומר דמוקרטיה רובנית ללא איזונים ובלמים על ידי מוסדות ליברליים שאינם נבחרים, כדוגמת מערכת המשפט.

פופוליזם בישראל

למרות הפערים המעמדיים, בניגוד למתרחש במערב תמיכת המזרחים, בשיעורים גבוהים, בפופוליזם אינה נובעת בעיקרה מקיפוח כלכלי עכשווי, שכן פערי ההכנסה בין אשכנזים ומזרחים הולכים ומצטמצמים בהדרגה בעוד פערי ההצבעה, כאמור, הולכים ומתרחבים. בשנת 2018 הכנסתו החציונית של גבר מזרחי מהדור השני, בגיל 30-43 הייתה 89% של מקבילו האשכנזי, בעוד זו של אשה מזרחית הייתה 95% מזו של מקבילתה האשכנזית. כבר בשנת 2011 שיעור המזרחים בעשירון העליון של מקבלי ההכנסות היה זהה לשיעורם באוכלוסייה היהודית – 27%.  זאת למרות שאי-השוויון הכלכלי בחברה הלך והחמיר באותן שנים. בעוד שבשנת 1979 הכנסתם ברוטו של מקבלי ההכנסות בעשירון העליון הייתה גדולה פי 2.6 מההכנסה הממוצעת במשק, הרי שבשנת 2011 היה היחס 1:3.  

לאור הנתונים הללו, המעידים על שיפור יחסי ואבסולוטי במצבם הכלכלי של המזרחים בישראל, קשה יהיה לטעון כי תמיכתם של 60%-70% מהמזרחים במפלגות הפופוליסטיות נובעת אך ורק מהיותם "הנותרים מאחור" מבחינה כלכלית. אם כך, לטענתי, מניעי התמיכה בפופוליזם אתנו-לאומי בישראל הם, בין היתר:

•  הטינה המתמשכת ואף עוברת ומתעצמת מדור לדור של חלק ניכר מהמזרחים בישראל נגד תנועת העבודה הציונית בשל אופן קליטתה את העלייה המזרחית הגדולה בשנות החמישים והששים של המאה העשרים. טינה זו מופנית עתה נגד חלק ממערכות השלטון, אלה מהן המגבילות את שלטון הרוב, ובראשן מערכת המשפט; 

• פחד מהפלסטינים ברמת הביטחון האישי המשותף לכל היהודים בישראל בעיקר מאז שנת 2000, וביתר שאת, כמובן, מאז השביעי באוקטובר 2023; 

•  תחרות בין יהודים, מזרחים בעיקר, ופלסטינים בשוק העבודה המשני, בעיקר בין  ביטול הממשל הצבאי ב- 1966 להסכם אוסלו ב- 1993; 

• התפתחות המעמד הבינוני הערבי במקביל לזו של המעמד הבינוני המזרחי; 

• העובדה שהשיפור במצבם הכלכלי של רבים השייכים למעמדות העממיים– בעלי הצביון המזרחי המובהק – התרחש בתקופת כהונתו של מנהיג פופוליסטי – בנימין נתניהו – כראש הממשלה.

ה"רפורמה המשפטית"

מטרת ה"רפורמה המשפטית" איננה רק ביטולה של המהפכה החוקתית של שנות ה-90 אלא גם עיצוב המשפט החוקתי באופן שלא יאפשר את חזרתה בעתיד. לצורך כך מבקשת הרפורמה להגביל את סמכויות הרשות השופטת ולהכפיף אותה לרשויות הנבחרות (למעשה, לממשלה) באמצעות שינויים מהותיים בארבעה תחומים: אופן בחירת השופטים, מעמדם של חוקי היסוד, מעמד היעוץ המשפטי לממשלה, וסמכויותיו החוקתיות של בג"צ. 

תגובת הגוש האתנו-מעמדי הגבוה, האשכנזי ברובו, לשינויים המוצעים הללו נובעת מחששו מכך שהגוש האתנו-מעמדי הנמוך, המזרחי ברובו, עומד להשתלט על המערכת הפוליטית ללא איזונים ובלמים ליברליים ובכך לחסל, לתפיסתם, את הדמוקרטיה הישראלית. לחשש זה מניעים כלכליים ולא רק ערכיים-ליברליים – ללא מערכת דמוקרטית יציבה ומערכת משפט עצמאית תגבר השחיתות הציבורית, האווירה העסקית תיעכר, וההשקעות הזרות יפחתו. יחד עם זאת, על פי נתוני סקר שערך יובל פיינשטיין במרץ-אפריל 2023 המאיון העליון של מקבלי ההכנסות, כלומר בעלי ההון, דווקא מצדדים ברפורמה המשפטית. ניתן לשער כי תמיכה זו נובעת מהמגבלות שהמערכת המשפטית מטילה לכאורה על "התחרות החופשית" במישור הכלכלי.

תפיסת הדמוקרטיה של הגוש הפופוליסטי, התומך ברפורמה, היא תפיסה רובנית, לפיה רצון העם הריבון, הבא לידי ביטוי באמצעות נציגיו הנבחרים, הוא המכריע, ללא מגבלות ליברליות המוטלות על ידי מוסדות אליטיסטיים בלתי נבחרים. משמעותה של ריבונות העם (היהודי) היא, בין היתר, סיפוח הגדה המערבית (ועכשיו אולי גם עזה) לישראל מבלי להעניק אזרחות ישראלית לאוכלוסייה הפלסטינית, מטרה שהרפורמה המשפטית נועדה לקדם. 

לסיכום, שורשיו של הקיטוב סביב סוגיית ה"רפורמה המשפטית" וסוגיות נלוות נוספות נטועים עמוק בהיסטוריה של ישראל ולא ניתנים לעקירה בקלות. עמדותיהם של שני הגושים האתנו-מעמדיים ביחס ל"רפורמה המשפטית", ולקואליציית נתניהו הפופוליסטית שמקדמת אותה, מבטאות באופן מזוקק את הקיטוב המעמדי, העדתי והדתי בחברה היהודית בישראל. כידוע, כאשר שסעים חברתיים אינם מצטלבים אלא חופפים אחד את השני, יציבותה של החברה עומדת בסכנה.

----
יואב פלד הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחב״ל באוניברסיטת תל אביב.

הרשומה מבוססת על המאמר הבא:

Peled, Yoav. 2025. “The Ascendance of Ethno-National Populism in Israel, 1977-2022: An Ethno-Class Analysis,” Nationalism and Ethnic Politics. https://doi.org/10.1080/13537113.2025.2563999

פורסמה באתר המכון בינואר 2026