הפרדיגמה האבודה: מפתרון שתי המדינות למציאות המדינה האחת

איאן ס. לוסטיק

בספרי, שפורסם ב-2022 בהוצאת רסלינג, אני מתייחס למבוכה ולמצוקה שחווים תומכי פתרון שתי המדינות. רבים מאותם אנשים מוצאים עצמם מתוסכלים מחוסר יכולתם לדמיין נתיב אפשרי להגשמת מטרה זו, ומשועממים מדרכי חשיבה על הסכסוך שמובילות רק להערות נדושות, אובססיות בלתי פרודוקטיביות ופנטזיות של "דאוס אקס מכינה". באמצעות הבנת פתרון שתי המדינות, כולל ההנחות הסובבות אותו, הן כפרדיגמה לניתוח והן כתוכנית פעולה, אני מסתמך על פילוסופיית המדע כדי להסביר עד כמה טבעיות הן תחושות אלה כאשר פרדיגמה נכשלת. אני גם מראה כיצד להתקדם מעבר לכישלון הפרדיגמה להנחות, שאלות והנחיות פעולה פרודוקטיביות ומשחררות יותר.

בסיס הטיעון שלי הוא הערכה הן של ההצלחה ההיסטורית והן של הכישלון הסופי של פתרון שתי המדינות כפרדיגמה הן לפעולה והן למחקר. במשך עשורים פרדיגמה זו כיוונה פעולה פוליטית והנחתה את חייהם, עבודתם ומחקרם של פעילים, פוליטיקאים, אקדמאים, פרשנים, עיתונאים ומכוני מחקר. הבנת הסיבות לכך שישראל נכשלה בהשגת פשרה היסטורית עם הפלסטינים בכיוון זה, פשרה שהייתה יכולה לנרמל את קיומה באזור ולהגן על גודל הרוב היהודי שלה, היא המוקד של שלושת הפרקים הראשונים בספר. כל פרק מסביר כיצד ההשלכות הבלתי מכוונות של אסטרטגיות שהיו מוצלחות באופן חלקי או מוצלחות יתר על המידה חברו יחד כדי לחרוץ את גורלם של הסיכויים לפשרה מהסוג של שטחים תמורת שלום.

ראשית, אני מראה כיצד היישום החלקי של אסטרטגיית "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי להשגת שלום עם הפלסטינים פעל כבומרנג על ידי יצירת הקצנה בדרישות הישראליות, דווקא כאשר הצד הערבי-פלסטיני הגיב – באופן ממשי אך דו-משמעי כפי שז'בוטינסקי ציפה שיקרה – להדגמה הכוחנית של ישראל שלא ניתן להשמידה במלחמה. אולם במקום להתפשר מעמדת כוח, ממשלות ישראל השונות אימצו מדיניות של "החלטה שלא להחליט" או גישת "שום דבר לא בוער" שנועדה  למנוע, או להימנע ממשא ומתן אמיתי. לאחר עשורים של התנחלות, שהתאפשרה בזכות הרדיקליזציה הפסיכולוגית והפוליטית של החברה הישראלית, הסיפוח דה-פקטו של השטחים שנכבשו ב-1967 הרס את האפשרות היחידה לפשרה טריטוריאלית שהיה לה אי פעם פוטנציאל לענות על דרישות המינימום של יהודים ישראלים וערבים פלסטינים כאחד.

לאחר מכן אני טוען כי הן תפקיד השואה בתרבות הפוליטית הישראלית והן ההשפעות של זכות הווטו של השדולה הישראלית על מדיניות ארה"ב כלפי ישראל תרמו באופן שווה לכישלונה של ישראל לנצל הזדמנויות לשלום. כפי שאני מראה בפרק השני של הספר, לא היה הכרח שהשואה תשפיע כפי שהשפיעה. הכל היה תלוי באופן שבו יהודים, ויהודים ישראלים בפרט, הונחו לזכור אותה וללמוד ממנה. באמצעות בחינת התחרות בין ארבע דרכים שונות שבהן השואה הופיעה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי והיהודי, אני מראה כיצד המנצחת בתחרות זו, מה שאני מכנה "הולוקאוסטיה" (Holocaustia) – השואה כ"תבנית" לחיים יהודיים – הפכה את היכולת לבנות קואליציות מנצחות שתומכות בלקיחת סיכונים ובעשיית פשרות עם גויים לקשה מאוד מבחינה פוליטית, אם לא בלתי אפשרית. זכירת השואה באופן זה – במקום, למשל, כלקח מוסרי בדבר הצורך להגן על כל העמים מפני אפליה שיטתית ורצח עם – סייעה לשתק את התגובות הישראליות כלפי הפלסטינים והיא חיונית להבנת כישלונה של ישראל לאמץ דרכים של משא ומתן לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הגורם השלישי שהקשה, אם לא מנע לחלוטין, על ישראל לנהל משא ומתן על הסדר של שטחים תמורת שלום היה ההשלכות הבלתי מכוונות של העוצמה העודפת של השדולה הישראלית בארצות הברית. את הפרק השלישי בספר אני פותח בציון העובדה שאף צעד שארצות הברית נוקטת בנוגע לישראל אינו צפוי לסכן את שלמותה או את עתידה של ארצות הברית. מנגד, ההשלכות של מדיניות ארצות הברית כלפי ישראל על ישראל עצמה היו עצומות. אחיזתה האיתנה של השדולה הישראלית במדיניות החוץ האמריקאית כלפי הסכסוך טוותה מעין מעטפת מגוננת סביב הדמוקרטיה הישראלית, וגרמה לכך שהעולם נראה שונה מאוד בעיני הבוחרים הישראלים מכפי שהיה נראה ללא אותה תמיכה כמעט בלתי מותנית. בדרך זו, הסיוע וההגנה הבלתי ביקורתיים של וושינגטון סייעו למנוע מהישראלים להבין עד כמה שלילית תהיה השפעת מדיניות ממשלותיהם על סיכויי עתידה של המדינה היהודית, ובכך חיסלו את האמינות והקריירות של פוליטיקאים ישראלים מתונים תוך עידוד עלייתן של דרישות מקסימום מהימין.

בפרק 4 אני מעמיק בהסבר על משמעות כישלונו של פתרון שתי המדינות במשא ומתן, לא רק כתוכנית פוליטית אלא כמסגרת שלמה של אמונות לגבי מהי ישראל ומה היא יכולה להיות. הכישלון הוא מוחלט ועמוק ומחייב שינוי גשטלט מלא - טרנספורמציה של מושגים, הנחות יסוד, אג'נדות, שאלות, מחויבויות ואמונות הקשורות לגישה החלוקתית ל"בעיית פלסטין", שהפכו למובנות מאליהן עבור רבים כל כך ולאורך זמן כה רב. אין מדריך לשינוי אמונות בסיסיות, אונטולוגיות, כדי להתאימן למציאויות שהפכו את ההנחות המקובלות ללא תקפות. עם זאת, ישנן דרכים להפוך את אמונותינו המוטמעות, ולפיכך הבלתי נראות, לחשופות כך שניתן יהיה להעריכן, ואם יימצאו חסרות – להחליפן בדרכי חשיבה פרודוקטיביות יותר. באמצעות התחקות אחר "מותו" כביכול האינסופי של פתרון שתי המדינות בפטפוטיהם של פרשנים ופוליטיקאים, אני מדגיש את האבסורד שרעיונות יקרים אך מיושנים כפו על רבים כל כך. באמצעות בחינת האופן שבו פרדיגמות חדשות עולות במדע, וכיצד רעיונות חדשים רדיקליים תופסים אחיזה בפוליטיקה, אני מציע שניתן לזהות את הדרישות לחשיבה בהירה ולפעולה מועילה בתנאים של מציאות המדינה האחת.

הספר מסתיים בפרק המוקדש לעתיד. שכן אף שאין "פתרון" נראה לעין—אין תחזית אופטימית לגבי העתיד שהינה משולבת באסטרטגיה אפשרית להשגת עתיד ורוד—ישנה מציאות. מדינת ישראל, מהים התיכון ועד נהר הירדן, היא מערך כוח שמדיניותו ופעולותיו משפיעות באופן מכריע על חייו של כל אדם באזור. חשיבה אפקטיבית על האופן שבו ניתן להמיר את בעיות ההווה בבעיות טובות יותר בעתיד משמעה נטישת הציפיות קצרות הטווח לפתרונות דיפלומטיים מוצלחים לסכסוך. שכן הבעיה אינה חיצונית לישראל; הבעיה היא מה שישראל היא ומה שתהיה. צעד ראשון הוא חשיפת התמיכה הלא אמיתית בפתרון שתי המדינות שנועדה להימנע משאלות הכרחיות בנוגע לאזרחות ודמוקרטיה בחברה דו-לאומית במקום להתמודד עמן. חשיבה אפקטיבית על העתיד משמעה גם עריכת השוואות בין ישראל לבין דמוקרטיות חלקיות אחרות שניצבו בפני בעיית שחרורן של אוכלוסיות גדולות שהודרו באופן מסורתי מהחיים הפוליטיים (למשל נשים, שחורים באמריקה ובדרום אפריקה, או קתולים אירים בממלכה המאוחדת). עתיד טוב יותר מחייב אסטרטגיות פוליטיות ומחקריות חדשות: הקצאת משאבים למאבקים פוליטיים לשוויון לאורך עשורים ואף דורות, וארגון מיזמים אינטלקטואליים ומדעיים להבנת הדינמיקה הטרנספורמטיבית של מציאות המדינה האחת והמכריעות של ההשלכות הבלתי מכוונות של הסיפוח דה-פקטו.

לבסוף, בנוגע לאירועים שלאחר הטבח ב-7 באוקטובר, המסר המרכזי של הספר הוא פסימיות בטווח הקצר, אך אופטימיות בטווח הארוך, המבוססת על חקר והבנת הקושי הרב, לאורך זמן, של מוסדות דמוקרטיים להכיל לחצים להרחבת זכויות דמוקרטיות לכל אלו הנשלטים על ידם. הח"מ לא יחיה לראות אם האופטימיות שלוי הייתה מוצדקת, אך מלחמת עזה הראתה שהפסימיות שלו בהחלט הייתה. יש דרכים רבות שבהן תוארה המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר 2023, למשל כמתקפת טרור פראית; כפעולת התנגדות מיומנת שהציתה תגובה רצחנית; כמרד אסירים נואש והאכזריות חסרת הרסן האופיינית לדיכוי המרד; וכמלחמת אזרחים בין פלסטינים ליהודים. יהא אשר יהא האופן שבו אנשים שונים חושבים על המלחמה והטראומות שהיא הסבה, שני דברים ברורים. ראשית, ייעברו דורות לפני שבריתות אפקטיביות החוצות את הגבול בין קהילות אלה יוכלו להוות בסיס לסוג חדש של משטר מדיני. שנית, לא התוכניות הגרנדיוזיות של התומכים, או של מיטיבי כוונות מבחוץ, הן שיקבעו עד כמה הומאני ושקט יהיה עתידה של הארץ. מה שיקבע יהיו הבריתות המשתנות, ההזדהויות, סדרי העדיפויות, דפוסי ההתגייסות והאינטרסים של החלקים השונים באוכלוסייה היהודית והערבית-פלסטינית במאבקם לשרוד בארץ שהם נידונים לחלוק.

---

איאן ס. לוסטיק הוא פרופסור אמריטוס במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת פנסילבניה www.paradigmlostbook.com.

הרשומה מבוססת על הספר הבא:

לוסטיק, איאן ס. 2022. "הפרדיגמה האבודה: מפתרון שתי המדינות למציאות המדינה האחת." הוצאת רסלינג. https://resling.co.il/product/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%92%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94/.