מי יגן על זכויות האדם שלנו? ערים, מדינות, ושסעים אתניים

ד״ר גיל שחם-מימון ופרופ׳ דן מיודובניק

קהילות עירוניות שסועות מבחינה אתנו-לאומית מתמודדות באופן יומיומי עם סוגיות הקשורות לזכויות אדם. הדאגה המתמדת לשימור הזהות והצורך בהכרה תרבותית וחברתית מלווה ביחסים א-סימטריים בין קבוצת הרוב למיעוט, ובמתח מתמיד בין קיום יחסים יומיומיים תקינים – במסחר, במקומות בילוי, ובמוסדות ההשכלה – לבין איום בהתפרצות אלימה של הסכסוך. מתח זה מתקיים במסגרת הקונפליקט הפנימי בין הזהות העירונית של תושבים אלה, מתוקף היותם חלק ממרקם החיים העירוני, לבין זהותם האתנו-לאומית, המזוהה עם צד מסוים של הסכסוך.

שנת 2021 בישראל אופיינה כשנה מורכבת במיוחד בהיבטים אלה. בדומה לשאר מדינות העולם, ישראל נאבקה עם מגפת הקורונה באמצעות הטלת מגבלות חריפות על האוכלוסייה שפגעו בתנועה החופשית ובפרטיות, ואף יצרו הפרדה פיזית בין ערים על בסיס קטלוגן על פי שיעורי ההדבקה בנגיף. במקביל, החברה הישראלית התמודדה עם התפרצות אלימה של הסכסוך הישראלי פלסטיני בכמה זירות. מאבק שהתחמם סביב מסגד אל אקצא בירושלים בחודש מאי הסלים לכדי מבצע ״שומר חומות״ בעזה, כשבחלק מערי ישראל, במיוחד בערים המעורבות, פרצו מהומות אלימות בהיקף חסר תקדים בין אזרחים יהודים לפלסטינים. 

כשמרקם החיים השברירי ממילא המאפיין את הערים המעורבות עומד למבחן של שני משברים מקבילים וחסרי תקדים בהיקפם, ועימו זכויות אדם נתונות להפרות יומיומיות, נשאלת השאלה, למי פונים תושבי העיר על מנת לשמור על זכויותיהם במרחב העירוני? סוגיה זו צפה ועולה ברקע התמורות הגלובליות ביחסים שבין ערים למדינות, ובין ערים לתושביהן. בכל העולם, ערים מכירות בהשפעתן הישירה על מימוש או הפרה של זכויות האדם של תושביהן, שהגנתן מובטחת בעיקר בפעולות היומיות המתרחשות בעיר, בסמוך לבית. מתוקף כך, הן לוקחות על עצמן מחויבויות רבות יותר מבעבר לדאוג לתושביהן ולמלא את הפערים, הכשלים, או חוסר הרצון של מדינת הלאום לטפל בסוגיות שונות הקשורות בזכויות. שינויים אלה מובנים דרך המסגרת הבלתי פורמלית של ״אזרחות עירונית״ (City-zenship), אזרחות המבוססת על בחירה לגור ולבסס את החיים בעיר מסוימת, ומתבטאת בהכרה בקשר שבין החיים בעיר לבין זכאות לזכויות. בתקופת הקורונה, לדוגמה, ערים רבות הפגינו יוזמה, עצמאות, וקשב רב לצרכים הייחודיים של קהילותיהן, ובכך סייעו למיגור התחלואה בעיר מתוך מטרה למזער את הפגיעה באורחות החיים, הדת, והתרבות בעיר (בני ברק, ירוחם, תל אביב, ועוד). גם בעתות שגרה, ערים מפגינות אוטונומיה בהיבטים הקשורים בזכויות, לעיתים אף בניגוד לעמדת המדינה – למשל בקידום מדיניות להט״ב וזכויות נשים, סיוע למהגרים ולבעלי מוגבלויות, וקידום מדיניות סביבתית. עם זאת, המקרה של ערים מעורבות הוא מורכב יותר לטיפול, בהינתן הצרכים השונים – ולעיתים המתנגשים – של הקבוצות השונות, וכן בשיוך האתנו-לאומי של הסמכות הפוליטית העירונית, שבישראל מזוהה לרוב עם ההגמוניה היהודית-ציונית.

המחקר שלנו, אשר פורסם לאחרונה בכתב העת Journal of Urban Affairs, בוחן אילו גורמים מובילים את אזרחי העיר לתלות דווקא ברשות המקומית את הציפיות לשמירה על זכויות האדם שלהם, תוך התמקדות בשלושה גורמים מרכזיים: זהות עירונית, זהות אתנו-לאומית, וההטרוגניות האתנו-לאומית של העיר. המחקר, שנערך מספר חודשים לאחר אירועי מאי 2021, כולל ערים הומוגניות ומעורבות בישראל, ומשלב סקר מקורי וראיונות עומק לניתוח האופן בו אזרחי ערים מנווטים בין מנעד הזהויות האישי שלהם ברקע משברים שונים המאיימים לפגוע בזכויותיהם.

הממצאים שלנו מלמדים כי זהות עירונית חזקה בקרב אזרחי ערים נוטה לחזק את הציפייה שזכויות האדם שלהם יובטחו במסגרת העירונית. קשר זה נמצא חזק יותר בקרב קבוצת הרוב היהודית, במיוחד בערים המעורבות. הראיונות שביצענו שופכים אור על הקשרים הללו. ראשית, הם מלמדים כי קבוצת הרוב היהודית קושרת בין הממסד העירוני ללאומי, ומצפה מהעיר להגן עליה בהיותה הקבוצה ההגמונית, בייחוד אם קיימת תחושת שייכות והזדהות עם העיר. אזרחים פלסטינים, מאידך, מביעים אמון מועט יותר ברשות המקומית מתוקף זיהוייה עם השלטון המרכזי, ותולים בה פחות תקוות להגנה על זכויותיהם. ממצאים אלה מתיישבים עם הריכוזיות היחסית של השלטון המרכזי בישראל, שאינו מתיר סמכויות רבות בידי השלטון המקומי. עם זאת, ממצא מעניין ביחס לאופן שבו נתפסת הזהות העירונית בקרב כל אחת מן הקבוצות חושף כי אזרחים פלסטינים, בניגוד ליהודים, עורכים הבחנה ברורה בין הממסד העירוני (הכולל גם חינוך, תשתיות, ופיתוח ״דימוי״ לעיר),לבין הממד החברתי של העיר, הכולל את קשרי המשפחה, החברויות, ההיסטוריה והמסורת של העיר. הזהות העירונית שלהם, המתבטאת בתחושת גאווה מתוקף השתייכותם למרקם החברתי של העיר, באה לידי ביטוי בנכונות לקחת חלק פעיל בשמירה על החיים החברתיים בעיר. לפיכך, זהות עירונית חזקה בקרב אזרחים פלסטינים מתורגמת במידה פחותה לציפייה שהממסד העירוני יגן על זכויותיהם, ומוחלפת במחויבות אקטיבית לפעול לשם כך ברמת החברה האזרחית, בסיוע ובתרומה לקהילה.  

ממצא חשוב ומעניין נוגע לעיר המעורבת לוד, שבה נמצא דמיון באופן שבו אזרחים יהודים ופלסטינים תופסים זכויות אדם בקונטקסט של המרחב העירוני המשותף: הם רואים בחיים המשותפים ושמירת ההרמוניה בין הקבוצות זכות בסיסית ביותר שתפקידה של העיר לספק, שעם הפרתה נפגעות זכויות רבות אחרות. לפיכך, הם מצפים מן הממסד העירוני לקחת חלק פעיל כדי לשמר יחסים יציבים ואף טובים בין הקבוצות, גם, ובעיקר, לאחר המשבר הכבד שחוו בעיר במאי 2021.

ממצאי המחקר מלמדים כי על אף ההבדלים הרבים בין אזרחים יהודים לפלסטינים, הנטועים בקונפליקט המורכב שבין זהות עירונית לזהות אתנו-לאומית, שתי הקבוצות קושרות את המרחב העירוני עם זכויות אדם, בייחוד באם קיימת הזדהות חזקה עם העיר והתבססות התפיסה כי יש לה אחריות לשמירה על זכויותיהם, אחריות שבאופן מסורתי זוהתה עם המדינה. אין בממצא זה בכדי להוריד מחשיבותה של המדינה ואחריותה להבטחת זכויות אדם ואזרח בסיסיות, אולם לצד זאת, מתחדדת ההבנה כי ערים הן מרחבים בעלי סמכות ואחריות להבטחת זכויות, בייחוד במציאות הישראלית הכוללת נוכחות כמעט מתמדת של סכסוך אתנו-לאומי. הערים המעורבות, אם כך, הן בעלי אחריות מוגברת להגנה על אזרחיהן מפני עוולות ואיומים על זכויותיהם, ובייחוד בתחזוק יחסים יציבים וחיוביים בין הקבוצות. ממצא זה מהדהד ברקע ניסיונות עבר והווה מטעם גורמים מסוימים בשלטון המרכזי להחריף את הלהבות, ומחזק את הפוטנציאל של ערים להוות מרחב משותף, יציב ומוגן יותר עבור קבוצות המצויות בסכסוך.

---

ד״ר גיל שחם-מימון, פוסט דוקטורנטית במכון לאונרד דיוויס, האוניברסיטה העברית

פרופ׳ דן מיודובניק, המחלקה למדע המדינה וליחסים בינלאומיים, האוניברסיטה העברית

הרשומה מבוססת על המאמר הבא:

Shaham-Maymon, Gil, and Miodownik, Dan. 2025. "Who Will Protect Our Human Rights? Cities, States, and Ethnicity." Journal of Urban Affairs, 1–26. https://doi.org/10.1080/07352166.2024.2447346.