חשודים מיידיים – מיעוטים, משטרה ואזרחות בישראל

יאיר יאסׇן וגיא בן-פורת

בקיץ 2020 העולם שקט. מגיפת הקורונה התפשטה והכתה, אך ברחוב בלפור, עם ההקלות בתום הסגר הגדול הראשון, המחאה נגד ראש הממשלה רק החריפה. אל "הדגלים השחורים" הצטרפו אנשי "crime minister", "הבנדנות הוורודות", "מחאת הצוללות", וקבוצות נוספות, שמחאתם נגד נתניהו התגברה בעקבות הביקורת על אופן הטיפול הממשלתי במגיפה ובחיסונים.

במהלך פיזור ההפגנות השבועיות במוצאי השבת ברחובות ירושלים, נעצרו מפגינים רבים מתוך עשרות אלפי המשתתפים, ונעשה שימוש משטרתי תכוף בפרשים ובמכת"זיות אשר ירו סילוני מים מטווח קצר ובכינון ישיר על המפגינים, ולעתים גם נוזל המפיץ ריח רע (בואש). עבורנו, החוקרים, הכוח הרב שהפעילה משטרת ירושלים לא היה הפתעה גמורה. ידענו שהמחקר מהעולם מראה שבמקרים רבים משטרות מפעילות כוח גדול כנגד קבוצות אשר נתפסות כמאיימות בעיני המשטרה ו/או השלטון, והכרנו את ההיסטוריה של האלימות המשטרתית, מחד, ובמקרים אחרים את ההזנחה המשטרתית, מאידך, כלפי קבוצות שונות בישראל.

האופן שבו מוגדרים סדר ציבורי, פשיעה, ובעיקר ביטחון, מפריד לא רק בין אזרחים שומרי חוק לאלה המאיימים על הסדר, אלא משרטט גם סדרי עדיפויות והיררכיות של אזרחות. היררכיות אלה מתורגמות למדיניות רשמית ולא־רשמית המסמנת אזרחים כ"סכנה ביטחונית", כאויבים או כמי שעלולים להפוך לאויבים, ולפיכך דורשים תשומת לב. אלה אינם בהכרח פושעים כמו בסדרות המשטרה בטלוויזיה, אלא גם מי שבפעולותיהם או בעצם נוכחותם וזהותם מאיימים על הסדר הקיים. הפיכתם לאיום מצדיקה בתורה שיטור תקיף המגובה בתביעה ציבורית להשלטת חוק וסדר ולנקיטת יד קשה כלפי המאיימים עליו. הדרך שבה מופעל החוק, ו"החשד הסביר" המנחה שוטרים ("טבעי לחשוד" אמר ב-2019 מפכ"ל המשטרה אלשיך בהתייחסו לשיטור היתר של יוצאי אתיופיה), כפי שמלמדים מחקרים רבים, כרוכים בהנחות ובסטריאוטיפים כלפי קבוצות, והם חלק ממערכת מפלה רחבה יותר, המקבלת ביטוי גם באמון הנמוך שנותנים בה המופלים לרעה.

מתוך המציאות הזאת, החלטנו לכתוב את הספר חשודים מיידיים, שיצא לאור לאחרונה בהוצאת "למדא – עיון". בחרנו ארבעה מקרי מבחן שהדגימו את הקוטביות של שיטור היתר אל מול שיטור החסר (שלעתים מופיעים, למרבה הפרדוקס, במקביל). המקרה הראשון עסק באזרחים הערבים בישראל בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, בתיוגם כסיכון ביטחוני ובשיטור היתר שלהם, שהתבטא באלימות המדינה כלפיהם. במרכז מקרה מבחן זה עמדו האירועים המכוננים ביחסי האזרחים הערבים עם המשטרה ועם המדינה: המשטר הצבאי בשני העשורים הראשונים למדינה וכינונה של היררכיית האזרחות הערבית־יהודית בישראל; אחריו הטבח בכפר קאסם ב-1956, שאותו מיקמנו בהקשר הרחב של האזרחות הערבית בישראל ושל הממשל הצבאי באותן השנים; בהמשך אירועי יום האדמה ב-1976 והמאבק על זכויות הקרקע, המציב שוב ושוב אזרחים ערבים בעימות עם רשויות המדינה ועם המשטרה; ולבסוף אירועי אוקטובר 2000 – כאבן דרך משמעותית ופוסט־טראומטית ביחסי אזרחי ישראל הערבים עם המשטרה, המסמנת, בין השאר, את עלייתו של דור חדש ("הדור הזקוף") בקרב ערביי ישראל ואת מאבקם המחודש על האזרחות.

המקרה השני התמקד בשאלה האתנית־מזרחית בשנים הראשונות לקום המדינה ועד לשנות ה־ 70. מצוקת העולים החדשים המזרחים, החשש של ההנהגה הפוליטית ומוסדות המדינה מהמחאות שעלולות היו להפוך לכלי פוליטי נגדם, תיוגם של המוחים כעבריינים – כל אלה הקנו למשטרה תפקיד מרכזי בשימור הסדר החברתי במעברות, בשכונות המצוקה, במחנות העולים ובעיקר מול מחאות מאורגנות של המהגרים בוואדי סאליב, ומאוחר יותר של הפנתרים השחורים. אמנם גם כאן היה שיטור יתר, אבל ממדיו ומטרותיו היו שונים. בשונה מהאזרחים הערבים, מזרחים היו חלק מהקולקטיב היהודי, שייכוּת שהייתה לה משמעות הן לגבי היחס של המשטרה (בהשוואה לאזרחים הערבים, למשל), הן לאופן שבו תפסו המהגרים עצמם את המשטרה. השייכות לקולקטיב היהודי וההזדהות עימו ועם המדינה ומוסדותיה, לצד האפליה ואי־השוויון, עיצבו תחושה אמביוולנטית כלפי המדינה. אולם בסופו של דבר, ההזדהות, השייכות וההשתתפות הן שהכריעו, והמחאות גוועו. עם זאת, שאלת הזהות המזרחית ומשמעותה החברתית והפוליטית המשיכה להדהד גם בשנים הבאות.

מקרה המבחן השלישי עסק ביוצאי אתיופיה ובשיטור היתר כלפיהם. כמו במקרה של המזרחים, גם כאן מדובר בקבוצה שהיא חלק מהקולקטיב היהודי, אך בה בעת סובלת מגזענות ממוסדת של רשויות המדינה בכלל ושל המשטרה בפרט. אירועי אלימות מתועדים, דוגמת הכאתו של חייל יוצא אתיופיה בידי שוטרים ב-2015, הפכו חוויות אישיות לקולקטיביות והציפו את שאלת הגזענות. ההשוואה לארצות הברית מתבקשת לכאורה, שכּן כאן ושם שימש צבע עור סיבה והצדקה לשיטור יתר של אזרחים, לעיכובים ללא הצדקה או לאלימות מתועדת שהובילה למחאה. אולם למרות קווי הדמיון, מדובר בהיסטוריה ובמציאות שונות, שלהן הקשר מקומי. את המחאות נגד הגזענות המוסדית והאלימות המשטרתית הובילו צעירים יוצאי אתיופיה, שרובם נולדו בישראל (דור ראשון בארץ), תבעו את זכויותיהם כאזרחים והדגישו את שייכותם. בדומה למקרה המזרחי, גם כאן מילאו וממשיכים למלא יוצאי אתיופיה את חלקם במשוואת האזרחות של התרומה הביטחונית, והם דורשים מן המדינה ומהחברה הישראלית למלא את חלקן.

במקרה המבחן האחרון חזרנו לאזרחים הערבים ולשינויים שהתחוללו ביחסיהם עם המשטרה. אם בשנים הראשונות למדינה אפיין שיטור היתר את יחס המשטרה כלפיהם, הרי שבשנות האלפיים הפך שיטור החסר לבעיה מרכזית. דוח ועדת אור לחקירת אירועי אוקטובר 2000, הוא נקודת הפתיחה של מקרה מבחן זה. הוועדה בחנה לא רק את האירועים האלימים, אלא גם את הרקע להם: אי־השוויון ושאלת האזרחות. דור חדש של אזרחים ערבים, המוכר בספרות כ"דור הזקוף", ניסח תביעות חדשות לשוויון ולסדר פוליטי, המאתגרות את המדינה ואת משטר האזרחות שלה. אולם במקביל, שינויים בחברה הערבית יצרו מציאות מורכבת שבה פשיעה ואלימות הפכו איום מרכזי ומשמעותי על חיי היום־יום וגבו קורבנות רבים. חוסר יכולתם של מוסדות המדינה בכלל ושל המשטרה בפרט לגדוע את גל האלימות היה בעיני האזרחים הערבים הוכחה לשיטור חסר, להזנחה, כמו גם לאדישותו של הרוב היהודי למצוקתם של ערביי ישראל. בה בעת הציבה האלימות גם דילמה לאזרחות הערבית. מחד גיסא, אמון נמוך במשטרה וחשש שמעורבותה תהיה למטרות שליטה בחברה הערבית, ומאידך גיסא, הכרה הולכת וגוברת בעובדה שללא משטרה אפקטיבית לא יהיה אפשר לעצור את האלימות.

דרך היחסים בין משטרה ואזרחים משרטטים הפרקים בספר, יחד ולחוד, את האזרחות הישראלית ואת האופן שבו היא משקפת מעמדות והיררכיות. האזרחות בישראל, כמו במקומות אחרים, אינה רק סטטוס וזכויות הנגזרות ממנו, אלא גם זירה דינמית של מאבק עליהם. לפיכך, משטרה הוגנת ואפקטיבית, שתאפשר לאזרחים ולאזרחיות לחוש בטוחים בביתם ומחוצה לו, היא תנאי ליכולתם לממש את אזרחותם במלואה.

בשנים בהם נכתב הספר, שיערנו שהוא יהיה רלבנטי ואקטואלי לכשיתפרסם, אבל לא ידענו עד כמה. ואז הגיעה שנת 2023. המחאה נגד ההפיכה המשטרית הראתה שגם קבוצות חזקות יכולות להיתפס כמאיימות על המשטרה והשלטון, ושגם הן עשויות להיות חשופות לאלימות משטרתית ושיטור יתר, אם כי ברור שהסיכוי והסיכון להיפגע במקרה זה נמוך יותר. התמיכה הציבורית, המשאבים החברתיים והאישיים, ובעיקר המשענת הפוליטית מהווים מעין מסננת הגנה לקבוצות מחאה פריבילגיות היוצאות מתוך מרכז הקולקטיב היהודי.

השיטור כמעשה פוליטי והיחס השונה לו זוכות קבוצות שונות בחברה, הדהדו הפעם את "רוח המפקד" החדש, השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר. השר החדש יזם הקמה של "משמר לאומי" שיהיה תחת סמכות המשרד, ובעיקר פעל לשנות את חוק תיקון פקודת המשטרה כדי שיאפשר לשר מעורבות גדולה יותר בעבודת המשטרה, כולל במדיניות החקירות. עתירות נגד החוק טענו כי החוק יאפשר לשר להפעיל את המשטרה לצרכים פוליטיים ולפגיעה בזכויות אדם. לחששות הללו היה בסיס. כך לדוגמה, כאשר פעילי ימין עצרו ובזזו משאיות שהובילו סיוע הומניטרי לעזה, הִנחה השר קציני משטרה שלא לאבטח את המשאיות.

את האפילוג לספר כתבנו בתחילת קיץ 2024, כשמונה חודשים מתחילת מלחמת ה-7 באוקטובר. המלחמה, כפי שקורה בכל מקרה של ערעור תחושת הביטחון, הביאה בשלב הראשון והמיידי לחיזוק השיח הביטחוני, לתפיסה נרחבת של הצורך בהישענות על המשטרה ולהערכה ציבורית על פעולתם של השוטרים, שסיכנו ואף הקריבו את חייהם. אלא שבתוך חודשים ספורים חזרו ממדי האלימות בחברה הערבית לאלו של השנה הקודמת, והמשטרה, כבעבר, נראתה חסרת אונים או נטולת רצון להתמודד עימה. חזרתה של המחאה נגד הממשלה שוב עימתה מפגינים (ובהם משפחות של חטופים) עם המשטרה, והביקורת על האלימות המשטרתית גברה. תחת סמכותו של שר שהבטיח "משילות" נראית המשטרה חלשה מתמיד, והתיקון – נחוץ מאי פעם.

אירועי השבעה באוקטובר מסמנים את הצורך בדמוקרטיה מתפקדת, ולא במשילות חלולה המבקשת להעניק סמכויות נטולות איזונים, בלמים ופיקוח המאיימות על כלל האזרחים ועל קבוצות מוחלשות בפרט. בימים אלו, יותר מאי פעם, דרושה לנו משטרה לגיטימית הזוכה לאמון הציבור, משטרה מתפקדת, המחויבת לביטחונם של כלל האזרחים והאזרחיות, כמתבקש בדמוקרטיה. "אין לנו משטרה אחרת", אמרו לנו בראיונות אזרחים מקבוצות שונות, אבל המשטרה חייבת להיות אחרת. בשביל עצמה ולמען כולנו.

ד"ר יאיר יאסׇן מלמד בתכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. חוקר מחאות אזרחיות, יחסי משטרה-חברה ואלימות פוליטית וזוכה מלגת נשיא המדינה למצוינות ולחדשנות מדעית לשנת 2017.

פרופ' גיא בן-פורת הוא חבר סגל במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מחקריו עוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובצפון אירלנד, ביחסי דת-מדינה ובתהליכי חילון ובשיטור מיעוטים בישראל ובעולם.

רשומה זו מבוססת על ספרם, חשודים מיידיים: מיעוטים, משטרה ואזרחות, אשר זכה בפרס קרן גולדברג ויצא לאור בשנת 2024 בהוצאת למדא עיון של האוניברסיטה הפתוחה. ראו בקישור הבא:  https://www.lamda-openubooks.co.il/.