שחף פלג
תמיד אהבתי כסף. וא.נשים. ואז, בתואר הראשון, התאהבתי במגדר.
לכן, כשגיליתי על התחום של מס ורוד, לא יכולתי שלא לרתוח. ולהנות. ולרתוח שוב.
אבל בוא.י נתחיל מהתחלה.
בהתחלה רציתי להיות שחקנית תאטרון. אחרי זה התלבטתי בין בישול מולקלורי ללימודי פסיכולוגיה. איזשהי קריאה פנימית, אולי באקראי, הכריעה את הכף. מצאתי את עצמי בלימודי תואר ראשון למדעי ההתנהגות - התמחות בפסיכולוגיה יישומית, ברופין. לצד לימודי פסיכולוגיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה בסיסיים, מיני-סמינריון איכותני על טקסי קקאו, סמינריון כמותי על מיינדפולנס וחרדה, זכיתי ללמוד גם בפרוטרוט סטטיסטיקה, כלכלה ומגדר. ופה התחיל סיפור האהבה הגדול. מגדר זה נושא מרתיח. לא כי הוא לא מהנה, הוא מהנה כי הוא מעצבן. האפליה שנשים עוברות בשוק, בבית, בחברה - היא בלתי נתפסת - אבל הניסיון לכמת אותו וללמד אותה, הוא מדהים. יותר מזה - הוא משנה חיים. הוא שינה לי אותם. שיננתי את הסטטיסטיקות והשתדלתי מאוד, כאינדיבידואלית לפחות, לשבור איזו תקרונת זכוכית ולהתנהג הפוך. זה סלל את דרכי באופן הרבה יותר מעניין מאותה נקודה והלאה. אבל לא נקדים את הסוף.
בין התואר הראשון לשני עשיתי שנה הפסקה. מתא"ם בקיץ, הגשות במהלך השנה. בהתחלה חשבתי ללכת על קלינית, אבל תוך כדי התהליך הבנתי שחברתית הרבה יותר מתאים לי. למה? בין השאר מגדר. כי האינטואיציה אמרה לי ללכת לטפל, אבל למדתי שהאינטואיציה הזו יכולה להיות הסללה מגדרית (כלומר, שכל החיים סימנו אותי כבת ובהתאם לימדו אותי לטפל בכולם). אז הלכתי על הדבר שהיה נראה לי אנוכי, ואולי ברמת ההסללה הוא הדבר ה"גברי" לעשות. דאגתי לעצמי. הלכתי לעשות כיף. הלכתי למחקר.
התקבלתי לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת רייכמן, כתבתי תזה בהנחיית פרופ' תמר שגיא בנושא מגדר ולהט"ב, וסיימתי את התואר בהצטיינות. במקביל, לספורט, התחלתי לחנך את עצמי על כלכלה. זה התחיל מלקרוא מינ' כתבה ביום ב"כלכליסט", גם אם אני לא מבינה מהמושגים כלום. ואז לאט לאט התחלתי להבין. מושג אחרי מושג. דברים הסלימו במהירות: סופ"שים של קריאת "דה-מרקר", מעקב היסטרי אחר "הסולידית", התאהבות ב"רייזאפ", ו"Ellevest", , סקירת פילוסופיה כלכלית של פרופ' אושי שהם-קראוס.. ועוד רבים וטובים. עד שבסוף מצאתי את עצמי מנהלת לעצמי חלק קטן מההשקעות ועושה את הדבר המשונה הזה לכיף.
במסגרת זאת, נתקלתי במושג "מס ורוד"; מושג שהוביל אותי לעצבים עמוקים. הוא נוגע למצב בו מוצרים "נשיים" - שווי ערך או דומים למוצרים "גבריים" מקבילים - עולים יותר. הרבה יותר. זה יכול להתחיל מאחוזים בודדים, ולעלות למאות אחוזים. וזה עולה המון המון כסף: בממוצע, מאות אלפי שקלים אקסטרה לאישה לאורך חייה. על כלום. על סכין גילוח ורודה במקום כחולה. וזה.. זה הטריף אותי כל שארית התואר. ואחריו. למעשה, זה כל כך הטריף אותי שעכשיו אני כאן, בדוקטורט, מנסה להבין את עומק התופעה, מה מוביל אותה, ומה אפשר לעשות. יהיה כיף.
בואו להתעצבן איתי!
פייסבוק / לינקדאין: Shahaf Peleg