דבר דיקן בית הספר על הסטודנט יוסף ג'ו גיטרץ ז"ל

במלאת 30 יום למותו

דברי פרופ' יעקב הלאור, דיקן בית ספר אפי ארזי למדעי המחשב, על הסטודנט יוסף ג'ו גיטרץ ז"ל, שנפל במלחמת "חרבות ברזל"

דברי זיכרון ליוסף ג׳ו גיטרץ בטקס יום ה-30 למותו:

לעיתים נדירות אדם פוגש בסטודנט צעיר ומזהה בוודאות שהוא יגיע רחוק. צריכים להבין שמדי שנה מתחילים ללמוד בביה״ס למדעי-המחשב כ 300 סטודנטים. את רובם אני לא מכיר מקרוב, גם את יוסף לא הכרתי מקרוב, אבל מהפגישה הראשונה שלי אתו כל-כך התרשמתי שהלכתי ישר לברר מי זה הבחור הזה. היה לי ברור שמדובר כאן בבחור מיוחד.

יוסף התחיל ללמוד מדעי המחשב בבי״ס שלנו בסתיו 2016. דרכו לא הייתה קלה... והרבה קורסים הוא פשוט לא עבר. לקח לו שנה וחצי להחליט שהוא לא מספיק טוב. הוא הקפיא את לימודיו, והחליט שהוא מנצל את תקופת ההקפאה על מנת להתגייס ולשרת בצבא. לאחר הגיוס בשנת 2022 הוא חזר ללימודים, אבל חזר בגרסה אחרת, יוסף חדש: סקרן, נחוש, ומבריק! יוסף ביקש למחוק מגיליון הציונים שלו את כל הקורסים הקודמים שלמד. הוא החליט שהוא מתחיל דף חלק, הכל מההתחלה! גם קורסים שהוא למד בעבר ועבר בהצלחה הוא ביקש למחוק.

ובאמת, בכל הקורסים שלמד הוא היה פשוט מבריק, מהראשונים בכתה. סטודנט סקרן ללא גבול שהלך והתבלט בשיעור קומתו. במכינה למתמטיקה לדוגמא, שלא היה חייב בה, הוא השתתף כאחרון הסטודנטים, ישב שעות עם מקס המרצה כדי להבין כל פיתוח וכל משפט עד הסוף. מחזה שחזר על עצמו שוב ושוב – יוסף ניגש בסיום השיעור למרצה, חוקר אותו לעומק על החומר שלימד, שואל ומתעניין למה הפתרון שנבחר הוא מהכוון הזה ולא מכוון אחר, דורש הבהרה, מבקש הפניות לחומרים נוספים, ומנסה לעשות היקשים והכללות מחומר אחר שלמד. התאבון שלו ללמידה ולהשכלה היה ללא גבול. יוסף לקח חלק בתוכנית המצטיינים שלנו, ובשנה שעברה, כשנתתי שם הרצאה על תחומי המחקר שלי, הוא ניגש אלי בסוף ההרצאה ותיחקר אותי לעומק על נושאי ההרצאה. הייתי המום מהשאלות העמוקות והחכמות שהוא שאל. הרי הוא סה״כ סטודנט בשנה הראשונה ללימודים...

לאחר השירות הצבאי הוא חזר לספסל הלימודים. לפני שחזר, הוא כתב לנו מכתב. אני אקריא את המכתב כי אני חושב שהוא מעיד על הנחישות, החריצות והייחודיות של יוסף. אבל הוא מעיד גם על צניעות, היכולת להתבוננות פנימית וגזירת מסקנות על התנהלותו ודרכו בעולם. כך הוא כותב:

״אני ניגש לפרק הבא בחיי עם חזון ברור!
אני רוצה לרכוש השכלה משמעותית ומגוונת המבוססת על מדעי המחשב וביו-טכנולוגיה. בסופו של דבר אני רוצה לקדם את מערכת הבריאות העולמית על ידי הקמת חברה משלי
בתחום הטכנולוגיה הביו-רפואית. לא תמיד הייתי כל כך שאפתן. בתיכון ובפעם הראשונה שלי ברייכמן, לא הייתה לי מטרה ברורה - פשוט עשיתי מה שנדרש כי ההורים שלי אמרו לי שזה מה שחשוב. המציאות טפחה על פני כשהייתי צריך לעזוב את האוניברסיטה. הבנתי שאני לא יכול להשלים את התואר ברמת המשמעת הנוכחית שלי. זה היה כישלון משפיל, אבל גם אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בחיי. כשלון שהוביל אותי למהפך מוחלט.

לאחר הנשירה מהאוניברסיטה הדרך היחידה עבורי הייתה להצטרף לצה"ל, והתברר שהיחידות הלוחמות הן בדיוק מה שהייתי צריך. עכשיו הייתי צריך להיות באמת עצמאי במערכת. מערכת שבה לאף אחד לא היה אכפת מה אני רוצה לעשות או איזה תירוץ נתתי. הצבא נוטה לגרום לאנשים להיות מודעים לערכו של הזמן: יש מעט סביבות אחרות שבהן מרגישים את אובדנו של הזמן בצורה כה מוחשית. ואז הבנתי כמה זמן כבר בזבזתי, והייתי נחוש להפוך להיות יותר פרודוקטיבי. בזמן שסבלתי מאורח החיים הלא נוח של הצבא,מצאתי אושר עצום בגילוי גרסה חדשה לגמרי של עצמי.

חלק גדול יותר ויותר מהזמן הפנוי שלי הוקדש לאימוני כושר, ללמידה ולקריאה - הרגל חדש לגמרי בעבורי. מצאתי את עצמי חוקר את העולם באמצעות ספרים ומבין את תפקידי בעולם. העבודות של יובל נח הררי פתחו בפני את הפוטנציאל העצום של הטכנולוגיה הביו- רפואית. הם נטעו בי את הנחישות לעצב מחדש את העולם כפי שאנו מכירים אותו. מודע לסיכונים של הביוטכנולוגיה, אני רוצה לרכוש ידע בינתחומי, ומעוניין לפתח תפיסת עולם חסרת פניות כדי להבטיח שהתרומות שלי יהיו מועילות.

אין לי ספק שאשגשג באוניברסיטה, אתרום ואצור חברויות ארוכות. לאחר הפסקה ארוכה, אני נרגש לחזור ללמוד ולהוכיח שיש לי את מה שצריך כדי לממש את הפוטנציאל שלי ולתרום לטכנולוגיה הרפואית.״

זה מכתב שכותב בחור צעיר, סה״כ בן 25, עם כל-כך הרבה כוח, נחישות והבנה ברורה איך הוא סולל את דרכו בעולם, ואיך הוא הולך להגשים את המטרות שהציב לעצמו לטובת האנושות.. הא ידע בדיוק מה הייעוד שלו בעולם ואיך הוא הולך להגשים אותו. הוא לא סתם הגיע ללמוד ברייכמן והוא לא סתם בחר במסלול הבינ״ל... הכל היה מתוכנן ומתוזמר לקראת כיבוש המטרות שהציב לעצמו.

התקופה של החודשים האחרונים היא אולי התקופה הקשה והמורכבת ביותר שאנחנו חווים מאז קום המדינה, כל המבנה החברתי, האמונות והאמיתות שגדלנו עליהם מתפרקים לנו למול העיניים. הייאוש, האכזבה והחשש אוחזים בנו. יש לנו חשש כבד מהעתיד. אבל כשאני מסתכל על יוסף וחבריו ליחידה, אני מתמלא באופטימיות. אני אופטימי בגלל שאני מזהה ביוסף , חבריו ליחידה, ובני דורו, את הנחישות, העוצמה והכישרון להנהיג אותנו למקום טוב יותר. הם יתקנו את מה שאנחנו קלקלנו, הם יאחו את מה שקרענו, והם ישקמו את מה שהרסנו. ללא ספק הם יוכלו להעלות אותנו לדרך המלך של פריחה ושגשוג. זה ברור כל כך שהם יצליחו...

איבדנו סטודנט יקר, חייל אמיץ, ואיש צעיר בתחילת דרכו המקצועית שכבר התבלט בכשרונותיו. יוסף כבר לא יזכה להגשים את החלומות שלו ואין לתאר את עומק הצער. מילות הנחמה היחידות יכולות להיות מילות הפרידה של יוסף עצמו כפי שכתב להוריו: ״חייתי חיים טובים ומעניינים. יחד עם זאת, לעולם לא פחדתי מהמוות. אני עשיתי את
הבחירה הזאת בעצמי, והלכתי איתה עד הסוף. נפלתי בכבוד למען עמי. אין לי חרטות."

תהא מנוחתו עדן!