השנה שחלפה זה עתה עודנה איתנו. היא תלווה אותנו עוד שנים רבות. הסטודנטים שהיכרנו אישית ואינם עוד, המפגש עם סיפורי הנופלים בלוויות ובשבעה, היגון של סטודנטים שנפרדו מבני זוגם שלא ישובו, כל אלה קשה מלהכיל. היום, ממש בבוקר הזה, עידן שתיוי, שכולנו התפללנו לצאתו בשלום מהשבי בעזה הסתבר כי הוא נרצח כבר בשבעה באוקטובר ואנחנו למעשה נמצאים היום עם ההכרה שהוא נוסף כמספר 14 למספר הנספים בתקופה הזאת.
ארבעה עשר הם הרוגי מלחמת חרבות הברזל, בוגרים וסטודנטים. לא אוכל לדבר היום על כל אחד מהם בנפרד, אבל כולם יכלו לשמש בחברה הישראלית כמנהיגים ומובילים בתחומם.
הטרגדיה האישית היא חלק ותולדה של האסון הלאומי מיום השבעה באוקטובר 2023. ביישובי העוטף, ברחובות שדרות ובמסיבת הנובה, נטבחו, עונו, נשרפו ונאנסו בני עמנו. הקריאות שלהם לעזרה באין מושיע עדיין מהדהדות ומזעזעות את כולנו. וכן, גם היום מבוזים, רעבים וגוססים עשרות מאיתנו נמצאים במנהרות האימים והטחב של עזה. הרצל האמין שבמדינת היהודים העתידית לא ירדפו אף יהודי בשל לאומיותו או דתו. מציאות זו מבחינתו הייתה המטרה המרכזית של הציונות. הדברים לא התגשמו ואנחנו שנים במאבק נגד אויבי המדינה היהודית. אבל בגרוע שבסיוטים שלנו לא האמנו שנחווה הוצאה להורג ללא יכולת של ממש להתגונן כגרוע שבפוגרומים בגולה על סיטואציה כזו כתב אלתרמן:
"לנשכחים ירוח ולחיים ירפא
וארץ עוד תחליף קיצה וגם חורפה
אבל לאן נוליך את החרפה?"
מה שלפתע קרה כמטה קסם הייתה תקומתה של האומה. לוחמים לא המתינו לפקודה ומיהרו לאזורי ההריגה וחיילי מילואים מכל קצוות תבל נלחמו על מקום במטוסים כדי לשוב ארצה ולהילחם. בשבועות שבהם הממשלה לא תפקדה מאות אלפי מתנדבים אספו חבילות מזון וציוד לחיילים ולמפונים, הוקמו חמ"לים מיוחדים למציאת נעדרים והוקמו קבוצות תמיכה שונות. גם באוניברסיטה שלנו, שלא במפתיע, התקיימה ומתקיימת אותה רוח. אני ניצב בפניכם היום בכאב ובגאווה כ- 52% מהסטודנטים שלנו עזבו הכל והתגייסו למילואים. מאות סטודנטים שלנו בתוכנית הבינלאומית, שהגיעו ארצה ושרתו כחיילים בודדים נאבקו אף הם כדי לשרת במלחמה. הסגל האוניברסיטאי ואגודת הסטודנטים עמדו במבחן הטיפול בלוחמים, הפצועים ונפגעי הטראומה.
בעת הזו מסירות הנפש של אנשי המילואים, הסדיר והקבע, ממשיכה למרות קשיים מבית. העוצמה והמסירות פשוט מדהימים בכל היתקלות מחדש. הסגל האקדמי הנפלא שלנו, דואג להרצאות בין תקופות מילואים כדי שהלוחמים לא יפסידו שנת לימודים והדאגה לפצועים נמשכת.
הסיטואציה בה אנחנו נמצאים דומה למלחמת השחרור. גם אז היינו נתונים במלחמה רב זירתית. בשלב הראשון צבא הג'יהאד הקדוש בראשות עבד אל קאדר חוסייני תקף מירושלים. צבא ההצלה של הליגה הערבית בראשות פאוזי קאוקג'י תקף מצפון, כנופיות חסן סלאמה מיפו ורמלה ומדרום האחים המוסלמים. בשלבים המתקדמים הותקפנו ע"י מצרים, עיראק, סוריה, לבנון ונלחמנו גם כנגד הלגיון הירדני. המאבק היה קיומי.
בעבר לא אחת פרעות הניעו בתולדות עמנו תנועות חשובות. הפוגרומים ב- 1881-1882, לכל אורך אוקראינה, היוו תמריץ לעליה הראשונה ולתנועת חובבי ציון, מנהיגות פינסקר ולבסוף, בהשפעת האנטישמיות בפריז ובוינה להרצל ולתנועה הציונית. האכזריות הנוראה בקישינב הובילה את ז'בוטינסקי לתנועת ההגנה היהודית העצמאית ולקריאתו של ביאליק כי "נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן". אבל ברור שהשואה יצרה עוצמת אין ברירה. עמדנו ב- 1948, כדברי פרס עם גבינו אל חוף התקווה האחרון. אמר לי ידיד, צ'יץ זכרונו לברכה, במלחמת השחרור היה ברור לנו שננצח בקרב. פשוט לא הייתה אפשרות אחרת.
בתקופת המלחמה הנוכחית העמדנו לרשות מפוני כפר עזה מבנה מעונות שלם, ללא תמורה, הכולל 20 דירות וכ-80 חדרים. באופן אישי, כבן למשפחת השכול נפשי נקשרה עם אחינו ואחיותינו מכפר עזה. ביניהם היו ששכלו בנים בוגרים, וחברים קרובים. ביקרנו בקיבוץ ההרוס וראינו את הזוועה בו נרצחו צעירי הקיבוץ. בשבוע שעבר נפרדנו מהם באירוע צנוע.
ברוח השראת מלחמת השחרור ביקשתי לקרוא באירוע את שיר האלגוריה הקשה של אלתרמן "עת המלך שאול נפל על חרבו וגלבוע לבש תבוסה" והרץ המבשר בא אל מפתן בית אימו של שאול ואני מצטט:
"ובנפלו לרגליה דום
את רגליה כיסה דמו...
ובדברה אליו: קומה, בני -
מיני דמע חשכו עיניו.
ויספר לה יום קרב וערבו, -
איך המלך נפל על חרבו.
אז אמרה לו לנער...
אבל שבע יקום העם,
אם עלי אדמתו יובס.
את המלך פקד הדין.
אך יורש לו יקום עד עת,
כי עלי אדמתו השעין
את חרבו שעליה מת.
כה דיברה וקולה הרעיד.
ויהי כן. וישמע דוד."
אין מנחם לאשר אבד. אבל האסון מגלה את רצון החיים, המחויבות והפוטנציאל של האחדות של העם. את העוצמה הסמויה שיוצאת אל מול פילוגים וויכוחים, המחויבות העמוקה של גורלו של העם היהודי.
הכנס היום הוא אחד משורת אירועים אקדמיים הנערכים השנה לציון מלאת 31 שנים לאוניברסיטה. אוניברסיטת רייכמן הגדירה את עצמה מראשית דרכה כאוניברסיטה ציונית, אוניברסיטה העוסקת במחקר פורץ דרך ומגדירה את שליחותה בהעצמת ההון האנושי של החברה.
חלק ממייסדי האוניברסיטה ואני ביניהם נולדנו בארץ לפני קום המדינה כילדים חווינו את סיפורי המעפילים ומלחמת השחרור ושמענו את ההתלחשויות על השואה. הלכנו לבית הספר בשנה הראשונה לעצמאות ישראל ועוצבנו בשנות החמישים, שנים של התנדבות גדולה. חונכנו וקיבלנו על עצמנו שהאחריות הערכית והביטחונית של דור תש"ח חלה עלינו ואכן התנדבנו לצנחנים ונלחמנו במלחמות ישראל שבמהלכם, במלחמת ששת הימים, ההתשה ויום כיפור איבדנו בני משפחה וחברים קרובים. כבני דור ראשון לתקומת ישראל זכינו להיות חלק מנוטלי האחריות על הצלחת הסאגה החד – פעמית בהיסטוריה העולמית של שיבת ציון, של עם עתיק, גולה, שחלק ממנו נמחק. המסמך שהנחה אותנו הוא ההגדרה העצמית של המדינה – והיא הכרזת העצמאות. בעיני הכרזת העצמאות היא המסמך השני בחשיבותו בתולדות העם היהודי לאחר עשרת הדיברות; המסמך המכונן של מדינת ישראל הפותח את הפרק השלישי בתולדות עמנו.
תפישת עולם זו הייתה מבחינתי סיבה מרכזית להקמת האוניברסיטה, מסע רב-סיכונים, ללא מטרות רווח, ללא תמיכה ציבורית כלכלית, ומול עוינות האוניברסיטאות המסובסדות.
לפני שלושים שנה, הכרזתי על חזון האוניברסיטה. לא נוסדנו על ידי המדינה ולא קיבלנו מימון ציבורי. במהלך כל השנים, באנו מתוך החברה ואנו הולכים אליה. סיכמנו את מטרות החינוך וההכשרה בשתי מילים: חרות ואחריות. החירות להגשמה אישית והאחריות לעזור לחסרי הקול, ובראש ובראשונה להגן על המדינה וערכיה.
מהיום הראשון טיפחנו את יוצאי יחידות העילית ויצרנו מסלול קבלה ייחודי עבורם. אנחנו גאים על כך שגם היום משרתים בצה"ל חמישה אלופים ושבעה תתי אלופים בוגרי האוניברסיטה. כידוע אנחנו מקיימים מסיבות ציוניות את התוכנית הבינלאומית ע"ש רפאל רקנאטי שהיא הגדולה ביותר בישראל של לימודים לקראת תארים אקדמיים באנגלית. במהלך השנים, יותר ממחצית מבוגריה של התכנית יהודים שהגיעו מחו״ל, החליטו להמשיך לחיות כאן – וכך הפכנו למרכז הקליטה האקדמי הגדול בישראל.
המלחמה עדיין לפנינו. אין לטעות בכוונותיה של איראן. יש ויכוח האם עמדנו בפני מלחמות קיומיות, כל מלחמה לא הייתה קיומית, אבל חייבים להבין שאנחנו נמצאים במערכה קיומית שכל אחד מהמלחמות השונות שאנו מנהלים מסביבנו. המערכה הזו היא קיומית - מטרותיה של איראן וכל מי שמנסה ללמוד את אופיו של המשטר האיראני ואמונותיו הדתיות - מעידים על כך. הממלכה האיראנית שואפת להשתלט על רחבי האימפריה הפרסית הקדומה. הציר מאיראן דרך עיראק, סוריה ולבנון הוא רק חלק מהכוונות. הכוונות גם על המערב, הים התיכון, סוריה, אפגניסטן ועד פאתי הודו. המסירות שלהם לכיבוש והשמדה מזכירה את מנהיגות דאעש והם מאיימים היום תוך כדי חתירה, השפעה ועוצמה אל מול מדינות המערב, בראש ובראשונה מול מדינות אירופה. לכן, אנחנו צריכים להבין שאנחנו במערכה קיומית שיש לה זירות רבות ובראשן איראן עצמה.
חייבים לומר - בבלימת איראן לא די. הניצחון האמיתי שלנו יהיה רק כשאנחנו נחזור עייפים וברוממות רוח של עמידה במערכה על הקיום. אנחנו צריכים לחזור ולהבין שהניצחון האמיתי היא האחדות. אחדות שתהא מבוססת על ערכי הציונות שעליהם נוסדה המדינה הזאת. על ערכי מגילת העצמאות עליהם שהם הדבק בבסיס החברה המופלאה שנוצרה פה כל השנים. הניצחון שלנו יהיה ביצירה של נתיב קיום שמבטיח לכולנו שנמשיך להיות חברה חופשית, דמוקרטית וליברלית, חברה המאמינה שזכויות האדם, חופש הביטוי, ושוויון בפני החוק אינם סיסמאות ריקות אלא אבני היסוד שמרכיבות את הכוח שלנו. ביום הקשה הזה צריך לומר - יש לקוות שיחולו שינויים ותחול תפיסה אחרת. נחזור כולנו לשיח שבו יש הבדלי דעות אבל לא הבדלים במהות החברה ובשליחותה. המשימה העומדת בפני כולנו היא לעצב מתווה חברתי חדש במדינה. לחתור לחברת מופת. המבחן העליון של המדינה יהיה כדברי בן גוריון "בדמותנו המוסרית ובערכינו האנושיים".
כל זאת תוך המשך חיזוק יכולתנו הצבאית, צמיחה כלכלית, מדעית ותרבותית. אני תקווה שרוח חדשה תנשב בעם ודור הבוגרים והסטודנטים שלנו לצד חבריהם – יובילו את ישראל לחידוש ויובילו את המדינה לעתיד טוב יותר.
