אני רוצה לומר לכם , הערב הזה, תודה. תודה שהסכמתם לחיות במחיצתנו בחודשים הקשים אחרי ימי הזוועה של השביעי באוקטובר.
התודה נובעת מאפשור ההזדהות, התחושה שסייענו, אבל היא מעבר לכך. המפגש איתכם טלטל אותי למקורות של תחנות חיי.
הקבוצה הקטנה של ילידי הארץ שנת 1942 שאני נמנה עליה, חונכה לשליחות.
תעודת הלידה שלנו נשאה את הכותרת פלשתינא ובסוגריים שתי אותיות (א"י), א-י, ארץ ישראל. הסוגריים הללו היו ילדותנו, חלק מאתנו ומסלול חיינו.
נולדתי בתל אביב, חווינו וגדלנו על מורשת דור תש"ח. היינו חברים בתנועות נוער ולאחר סיום התיכון ידענו שאנחנו יוצאים להגשמה. ההגשמה לא הייתה מושג אישי, ניווט בקשר עם תוכנית קריירה. היא הייתה מושג קבוצתי לאומי. הגשמה פירושה היה הגשמה של השליחות הלאומית. הנס של תקוות הדורות, הקמת המדינה היהודית, חייב רתימת העוצמה האישית לשרות הכלל, ברוח ההקרבה לקורבן הדמים של לוחמי מלחמת השחרור, כפי שהדברים כונו אז.
המובן הבסיסי של הגשמה התכתב עם הליכה לקיבוץ במסגרת הנח"ל.
ערכי הציונות היו קשורים לעבודת האדמה, הסולידריות של העבודה, והגנת הגבולות. אני בחרתי כאחד היחידים בקבוצתי, לחפש את ההגשמה בהתנדבות לצנחנים. [מי יודע, אולי אם הייתי בוחר אחרת הייתי עד היום חבר קיבוץ].
דרך הטראומה שחוויתם נפגשתי איתכם ועם הזיכרונות שלי ממחנות העבודה בקיבוצים, מחברי בפלוגה בצנחנים – שכולם היו מההתיישבות העובדת – כפי שזו כונתה אז – בני קיבוצים ומושבים. הייתי חלק מהחינוך ומההוויה שיצרה את העוצמה של ישראל בראשיתה.
באיזו נקודה שכחו רבים שהקיבוצים, בצורות שונות, קיימים ומשמעותיים. כשראיתי אתכם נסחפתי לתוך אהבת נעורי בכל מה שאתם מייצגים.
כבן למשפחת השכול הבנתי את כאבכם אך מעל הכול הזדעזעתי עד יגון לנוכח הטבח הנוראי תוך בדידות של הפקרה שעברה עליכם.
אומרים שאין יהודי לדורות שלא נשרף באושוויץ, ואני אומר אין מבני עמנו מי שלא יישא עמו את חרדות טבח וזוועות העוטף במהלך כל חייו.
חוויתי כילד את מלחמת השחרור, כלוחם גם את ששת הימים ואת יום הכיפורים – אבל מעל הכול היום הקשה מכולם הוא השביעי באוקטובר, 2023.
למרות ההישגים האחרונים בלבנון והגבורה וההצלחה הצבאית במלחמה בעזה – עדיין, אנחנו כישראלים וכיהודים נושאים ונישא עימנו את הימים של עינוי, רצח ותבוסה שעברנו לאחרונה. אבל, ההיסטוריה שלנו ידעה תמיד להפוך את הקשה מכל לבניה ולהתחלה חדשה.
בשנות ה-50 נהגנו לקרוא שירה ולשוחח עליה. אין ספק שמשורר מלחמת השחרור היה נתן אלתרמן. שלפתי היום את ספר השירה שלי שמשפחתי קיבלה ליום הזיכרון לאחר מלחמת יום הכיפורים ממה שנקרא אז " המחלקה להנצחת החייל".
אלתרמן היה קשה, כמעט ברוטאלי בתיאוריו. הכרנו בעל פה את שירו על שלש אימהות, מגש הכסף והשירים על רעות ורוח.
ברשותכם אני מבקש לפנות לאלגוריה הקשה של אלתרמן "עת המלך שאול נפל על חרבו וגלבוע לבש תבוסה" והרץ המבשר בא אל מיפתן אימו של שאול [ואני מצטט]:
"ובנפלו לרגליה דום
את רגליה כיסה דמו...
ובדברה אליו: קומה, בני -
מיני דמע חשכו עיניו.
ויספר לה יום קרב וערבו, -
איך המלך נפל על חרבו.
אז אמרה לו לנער...
אבל שבע יקום העם,
אם עלי אדמתו יובס.
את המלך פקד הדין.
אך יורש לו יקום עד עת,
כי עלי אדמתו השעין
את חרבו שעליה מת.
כה דיברה וקולה הרעיד.
ויהי כן. וישמע דוד."
אחי ואחיותיי, אכן אין מנחם, אבל האסון שקרה אצלנו על אדמתכם מחייב המשך משמעות ושליחות חיי כולנו. אני יודע שהאובדן שלכם לא יעלם לעולם, אך אני מקווה שתוכלו לחיות לצידו, כמו הסטודנטים נכי המלחמה שלנו הממשיכים את חייהם גם כשהם פגועי גפיים.
גדלתי על ערכים כשלכם. הקמתי אוניברסיטה ציונית כשליחות חיים ונעשה ונמשיך לחנך להגנת הארץ ולערכים שעליה נוסדה המדינה. כאבכם – כאבי. שליחותכם – שליחותי.
אני אוהב אתכם.